מעט מאוד אנשים היו נרגשים יותר מביל סימונס כשהשביתה ב-NBA סוף סוף הגיעה לסיומה. ניתן היה לצפות כי עיתונאי הספורט הגדול ביותר בארצות הברית ייתן לציניות הרבה לשחוק אותו לאורך השנים. זה קורה לכולם; תעבוד במקצוע מסוים כך וכך שנים, ולבסוף תמצא שנמאס לך ממנו. לא חסרים עיתונאי ספורט וותיקים שרק מחכים שהמשחק שמתנהל לא רחוק מהם יסתיים כדי שתתחיל מסיבת העיתונאים, כדי שתיגמר, כדי שיוכלו ללכת הביתה, לישון ולקום לעוד יום במקצוע שהם לא ממש אוהבים. ביל סימונס הוא לא כזה. גם לא בגיל 42. "תמיד חשבתי שכשאהיה בן 40 כבר לא יהיה אכפת לי כל כך מספורט. ראיתי את זה קורה להמון אנשים, אבל אצלי זה לא קרה", הודה בראיון ל'ניו יורק טיימס' לפני כמה חודשים. אולי בגלל שיותר מהכל, ביל סימונס הוא קודם כל אוהד ספורט שרוף, ורק אחר כך עיתונאי ספורט. הקטע הבא ימחיש זאת טוב מכל:
ארבעים אלף איש צפו בקליפ הזה, של עיתונאי הספורט הפופולארי בעולם זה עם החולצה האפורה, למי שלא הצליח לזהות - לא יודע את נפשו אחרי עוד אלי-הופ מסחרר של בלייק גריפין. קשה לדמיין אנשי מקצוע נוספים קופצים כך ביציע, ויהיה הביצוע יפה אשר יהיה. כשסימונס היה צעיר הוא חלם לכתוב לאחד משני העיתונים הגדולים של בוסטון ה'בוסטון גלוב' וה'בוסטון הראלד'. רק בתום שלוש שנים ככתב זוטר ב'הראלד' הוא התחיל להבין את המציאות העגומה, עליה עדיין לא ממש הצליח להתגבר. "ניסיתי להיכנס לתחום בדרך הרגילה, אבל זה לא שינה כמה טוב אתה היית צריך לחכות 10 שנים, 12, כדי לקבל טור", סיפר ב-2009, ובמקרים אחרים השתמש במילים קצת פחות עקיפות כדי לתאר מה היה צריך לקרות כדי שהילד המוכשר יקבל צ'אנס של ממש: שהדינוזאורים המאוגדים ימותו.
לכאורה, השיטה הנושנה מגלמת בתוכה הגיון עסקי מסוים שחל על מרבית מקצועות העולם כבר מאות שנים: תתחיל בחדר הדואר, ומשם תעלה למעלה. אך לשמחתם של מיליוני חובבי ספורט ברחבי העולם, סימונס בחר שלא לשחק את המשחק הזה. במקום זאת הוא הקים אתר בשם Boston's Sports Guy והחל לצבור פופולאריות בקצב איטי למדי. הטורים אותם כתב בסוף שנות התשעים כבר נעלמו מהעולם, אך במובנים אחרים הם נותרו. אין הבדל גדול בין ביל סימונס של סוף העשור ההוא, שכתב בחינם ושלח את הגיגיו ל-100 אנשים באימייל, בתקווה שישלחו ל-100 איש נוספים, וביל סימונס של סוף 2011, שכותב מילים דומות למיליוני זוגות עיניים ב-ESPN.COM ושלל הסתעפויותיו.
כן, הפלטפורמה אולי השתנתה לה מקצה לקצה, אך הסגנון נותר פחות או יותר זהה. מאז ומתמיד העדיף סימונס להסתכל מבחוץ על הנעשה, ולשפוט הכל מעיניים של אוהד. בתחילת הדרך זה אפשר לו להיות חד וחריף ומצחיק, כפי שמעט מאוד אנשים היו. בשונה מהיום, האינטרנט של סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים לא הציג לראווה 6.9 מיליארד בלוגים, וכך היה יותר קל לכישרון הכתיבה המשובח של סימונס לצוף מעלה. הטלפון מ-ESPN הגיע ב-2001, ואיתו דף קבוע ומכובד במדור החדש של ענקית הספורט האמריקאית Page2, מעין סקשן מעט יותר הומוריסטי וקליל של האתר הפופולארי. בבת אחת מצא עצמו סימונס כותב לצד האנטר תומפסון המיתולוגי (בסוף דרכו) ודייויד הלברסטם (אחד מאליליו של סימונס), ומביא לדף החדש של רשת ESPN יותר צפיות משני אלה גם יחד. לפתע, אותו כישלון, כביכול, במרכזו לא הצליח לפלס את דרכו לאחד משני העיתונים הגדולים של בוסטון, הפך ליתרון. כי במקום להפוך לעיתונאי קונבנציונאלי, סימונס נותר הבחור שכותב כמו שהוא מדבר, ומדבר כאילו הקהל שלו הוא חמשת החברים הטובים ביותר מתקופת הקולג'.
"נכנסתי כמה פעמים לחדרי הלבשה, והרגשתי רע", סיפר ב-2006, כשנשאל האם העובדה שהדבר שהוא אוהב יותר מכל הפך לעבודה שלו. "אם פול פירס הוא חתיכת חרא, מה אני עושה? אם אני בחדר ההלבשה של הסלטיקס והשחקן האהוב עלי הוא פול פירס, והוא מתנהג אלי כמו חתיכת חרא, האם אמשיך לאהוב את בוסטון באותה צורה? סביר להניח שלא. פגשתי את ג'ים רייס והוא היה חרא מסריח. עכשיו לא אכפת לי אם הוא בהיכל התהילה, שיילך להזדיין". אתם מסוגלים לדמיין עיתונאי ספורט אחר מתבטא כך? כמובן שלא. ייתכן שקל יותר להגיד דברים כאלה כשיש לך עדת מעריצים אדוקה, חוזה גדול ברשת הספורט הגדולה בתבל והצעות עסקיות שלא מפסיקות להגיע, אבל לזכותו של סימונס צריך לומר שתמיד מאותם ימים ראשונים בבוסטון ועד היום, כשהוא גר בבית ענק בלוס אנג'לס הוא ניסה שלא לשבור את החומה המסוכנת הזאת, שבין עיתונאי, אוהד וספורטאי. גם אם בשנים האחרונות פיתח ידידויות קרובות עם כמה אנשי NBA ביניהם הג'נרל מנג'ר של יוסטון, דריל מורי וכן, גם בלייק גריפין - הוא לא דואג להחביא או לנפנף בכך. הוא בסך הכל כותב על החיים שלו, שפעם היו כאוהד בספורט בבוסטון והיום כאוהד ספורט בלוס אנג'לס. חבריו הקרובים אותם הוא מזכיר לא פעם בטוריו הם פחות יותר אותם חברים, אפילו אם מפעם לפעם משתרבב לטקסטים שם של סלבריטי כזה או אחר (ג'ימי קימל, נניח, שהביא אותו מבוסטון ללוס אנג'לס לכתוב לתכנית הלייט-נייט שלו).
אנשים מסוימים, בעיקר מהמשמר הישן, לא ממש אוהבים את הדרך הזו, כשם שהם לא משתגעים על הסגנון של סימונס, שתמיד משלב בין תרבות פופולארית וספורט. הוא כתב עשרות אלפי מילים על 'בברלי הילס 90210', סרטי 'רוקי' השונים, 'הפמליה', 'הסופרנוס', 'הסמויה', וכן, גם על 'העולם האמיתי'. ההבדלה בין גבוה ונמוך אצל סימונס לא חשובה כמו ההבדלה בין מעניין ולא מעניין, והטלוויזיה האמריקאיות תמיד עניינה אותו כמו הכדורסל האמריקאי, הפוטבול והבייסבול. לפני מספר חודשים הגשים חלום נוסף שלו, כשהקים את Grantland.Com אתר מצוין הקרוי על שם עיתונאי הספורט המנוח גרנטלנד רייס, שמאגד כמה מכותבי התרבות והספורט הטובים בעולם תחת בית אחד. קרוב ל-2.5 מיליון איש נכנסים מדי חודש לפרויקט הטרי, שמאשש תזה נוספת על פיה דאג סימונס לעבוד למשך מרבית הקריירה שלו: הרבה זה טוב.
בעוד עיתונאים וכותבי טורים אחרים הסתפקו בטקסטים בני 500-850 מילה, האוהד השרוף של הסלטיקס והרד סוקס היה מגיש קטעים של 5,000, 6,000, 7,000, ו-8,000 מילה. הספר השני שלו - The Book Of Basketball - כולל לא פחות מ-700 עמודים (והגיע לפסגת רבי המכר של הניו יורק טיימס, ממש כמו הספר הראשון שכתב). גרפומניה? יכול להיות, אבל בעוד עתיד העיתונים הקונבנציונאליים לא נראה מלבב במיוחד, טוב לדעת שיש מקום גם לטקסטים קצת יותר ארוכים, שיודעים להתפזר ולהתמקד באותה יעילות. כאן יש לציין גם את הדיסוננס המסוים, שבין החיבה למילים והפיכתו של סימונס לאייקון טוויטר בשנתיים האחרונות. נכון לרגע זה, למעלה ממיליון וחצי איש עוקבים אחר חשבון הטוויטר שלו. לשם השוואה, זה 700 אלף יותר מאריאנה הפינגטון, 600 אלף יותר מחברו הטוב סת' מיירס, ופחות או יותר כמו חשבונות הטוויטר של כריס פול ובלייק גריפין במשותף. לרשת ESPN כולה יש 2.3 מיליון עוקבים.
ואולי אין כאן דיסוננס כלל, ואין הבדל גדול בין 140 תווים ו-30 אלף תווים. בשנים האחרונות הפופולאריות של סימונס הפכה גבוהה מתמיד, והוא ניצל זאת כדי להושיט ידיו לתחומים סמוכים. מדובר באחד האנשים שעמדו מאחורי סדרת המופת 30-על-30; 750 אלף איש מורידים את הפודקאסט הוותיק שלו מדי פרק. אחד האורחים האחרונים היה לואי סי קיי, הסטנד-אפיסט הגדול בתבל כיום (800 אלף עוקבים בטוויטר), שבחר בפודקאסט של סימונס כדי לקדם את המופע החדש שלו. מלבד השמות הגדולים ביותר בעולם הספורט, ביקרו באחד הפודקאסטים המצליחים אי פעם גם קומיקאים כגון נורם מקדונלד, ג'ף רוס, ארטי לנג, חבורת SNL (סת' מאיירס, ביל היידר, ג'ייסון סודייקיס ואחרים), שחקנים כמו מייקל רפפורט, דייויד דוקבני וג'ון האם, יוצר סאות' פארק מאט סטון, יוצר אבודים קרלטון קיוז, התסריטאי המיתולוגי וויליאם גולדמן, ורבים אחרים. עם או בלי להתכוון, הפך ביל סימונס לאימפריית אינטרנט של איש אחד. בלתי ניתן לדמיין עבורו הצלחה דומה בשנות השבעים, נניח, ואין ספק כי מדובר כאן ברומן המושלם בין איש ותקופה.
אז מה צופן העתיד לעיתונאי הספורט הגדול בעולם? הרבה מאותו הדבר, ככל הנראה. ב-ESPN לוחצים עליו לעשות את המעבר הבלתי נמנע לטלוויזיה, מעבר שלא ממש קסם לו לאורך השנים ונראה שבקרוב ייצא לפועל. בקנה גם עבודה על מספר סרטים נוספים מסדרת 30-על-30 ("הדבר הכי גדול בו הייתי מעורב"), הרחבתו של אתר גרנטלנד, וכמובן, עוד המון, המון טורים. כדי לחגוג את עונת ה-NBA שיוצאת סוף סוף לדרך הערב הוא כתב סדרה של 12 מאמרים אופייניים ב-21 יום. מאז סוף שנות התשעים ביל סימונס לא הפסיק לכתוב טורי ספורט. הפחד הגדול ביותר שלו הוא שיום אחד הוא יקום, ולא יהיה לו על מה לכתוב. אלא שבינתיים זה לא קורה. עיתונאי הספורט הגדול בעולם רק נהיה גדול יותר מיום ליום, ומתישהו לא בקרוב, כך זה נראה - הוא יסגור קריירה מפוארת, שתכלול משהו כמו 0 מילים בתקשורת המודפסת.
אפשר לאהוב אותו, אפשר לשנוא אותו, אי אפשר ממש באמצע. איזה מזל שהדינוזאורים האלה מהבוסטון גלוב לא מתו, אה?
לעמוד של ביל סימונס באתר ESPN
לפודקאסט של ביל סימונס
לטוויטר של ביל סימונס
ביל סימונס ובלייק גריפין, חלק 1
ביל סימונס ובלייק גריפין, חלק 2
כמה עבה ספר הכדורסל של ביל סימונס?