נפגע חרדה

מג'יק ג'ונסון. קווין מקהייל. צ'ארלס בארקלי. אלה רק חלק מהשחקנים אליהם הושווה רויס וויט רגע לפני דראפט 2012 של ה-NBA. אז נכון, אם יש משהו שהאמריקאים אוהבים זה לקחת אתלט מוכשר ומיד להצמיד לו תווית שתשלח אותו למעלה באותה מהירות בה תרסק אותו מספר חודשים לאחר מכן למטה, ובכל זאת: מעט מאוד מומחי כדורסל הצליחו להישאר אדישים בפני הפורוורד המבריק, הריבאונדר המעולה, האתלט הגדול, זה שמסוגל גם ממרומי 203 הסנטימטרים שלו להוליך כדור ולמסור אותו כמו טובי הרכזים. "זה קצת לא הוגן לרויס, אבל לברון ג'יימס הוא השחקן היחיד שאפשר להשוות אותו אליו", אמר מאט אבדלמאסי, שעזר לאמן את העילוי במכללת אייווה סטייט.

ארבעה וחצי חודשים חלפו מאז שאחד הכשרונות הגדולים ביותר של דראפט 2012 נבחר במקום ה-16 על ידי יוסטון רוקטס, והנה, קריירת ה-NBA של רויס ווייט בסכנה ממשית: הוא לא שיחק ולו דקה אחת העונה, לא הופיע לכמות רבה מאוד של אימונים, והביא לכך שאחת הקבוצות היחידות שהיתה מוכנה להעניק לו הזדמנות שוקלת ברצינות לוותר עליו. הסיבה: ווייט סובל מהפרעת חרדה מוכללת - מהחמורות שבהפרעות החרדה - ובעוד שהוא כבר למד לחיות איתה בשלום, העולם המקצועני הרבה פחות סובלני. "אני לא מתכנן לפרוש, אבל אם אני צריך לבחור בין הבריאות שלי ובין הכדורסל, הבריאות מנצחת", אמר לפני מספר ימים.

כמה חבל שניצחון לבריאות של רויס ווייט, פירושו ככל הנראה יהיה הפסד ענק לליגת ה-NBA. ביותר ממישור אחד.

הכל ככל הנראה התחיל בגיל עשר, כשווייט וחברו הטוב ביותר התחרו בתרגיל ספרינטים אחרי אימון כדורסל מקומי. אלא שרק אחד מהם הגיע לקו הסיום בהכרה: באמצע הדרך, חברו של ווייט התמוטט. מי שייחשב כמה שנים לאחר מכן לאחד הכשרונות הגדולים ביותר במיניאפוליס יצטרף לאמבולנס, ובדרך לבית החולים יחשוב שהנה, חברו הטוב ביותר הולך למות לו מול העיניים. ניתוח לב מיידי אמנם הציל את החבר, אך את רויס ווייט כבר קשה היה להציל; זרע החרדה נשתל.

האבחון הרפואי אמנם הגיע רק בגיל 18, אך לכל אורך שנות הנעורים שלו סבל ווייט מהתקפי חרדה וגילה תסמינים רבים של מחלת ה-OCD, שגם כן תאובחן אצלו לקראת סוף התיכון. הכדורסל היווה אצלו סוג של מפלט – קרקע ידועה עליה יוכל להלך בזהירות, וממנה יוכל גם לקפוץ למעלה ולהיתלות על אילנות גבוהים וטבעות גבוהות עוד יותר. כמה שנים נפלאות בתיכונים הפכו אותו לאחד השחקנים המחוזרים ביותר על ידי מאמני המכללות השונים ב-2009, ולבסוף ווייט בחר ללכת על אופציית הקל"ב ולהיענות להצעה של אוניברסיטת מינסוטה.

אלא שהפתיחה לא היתה מלבבת במיוחד. עוד לפני שהספיק לשחק משחק רשמי אחד, הואשם ווייט בגניבה של שתי חולצות בשווי 100 דולר מקניון מקומי ותקיפה של המאבטח שניסה לעצור את בריחתו. מאמן המכללה, טאבי סמית', החליט להשעות את מי שאמור היה להיות הכוכב החדש שלו ממשחקי הקבוצה, לפחות באופן זמני. חודש לאחר מכן, בנובמבר 2009, ווייט נחשד כי גנב מחשב נייד מאחד החדרים באוניברסיטה. חודשיים לאחר מכן, כשהואשם בגין הגניבה - חפותו תתברר בדיעבד מאוחר יותר - הגיעו מימיו של ווייט עד נפש, והוא בחר להודיע על גבי יו-טיוב על עזיבתו את האוניברסיטה.

את החודשים שהתפנו לפתע לא הקדיש לכדורסל. הוא חשב ברצינות לתלות את הנעליים שבקושי זכה ללבוש, ולפנות לתחום החדש בו החל להתאהב: מוסיקה. ווייט גדל על ברכי סבתו, חובבת ביטלס גדולה, ולכן אולי אין זה מפתיע שהוא ככל הנראה אחד הכדורסלנים האפרו-אמריקאיים היחידים שמציינים את ג'ון לנון - ולא, נניח, את מייקל ג'ורדן - כמודל לחיקוי שלהם: "התחלתי לחקור את הפילוסופיה של ג'ון לנון והדברים שהוא ייצג, והתאהבתי בו. אני מחובר אליו מבחינה פילוסופית ומבחינת ההשראה". החיפושית המנוחה היא גם הסיבה העיקרית לזקן שמרפד כעת את פניו של רויס ווייט.

בזמן שהניח את הכדור בצד לטובת הפסנתר, קיבל ווייט טלפון מאחד ממאמני המכללות המוערכים במדינה: ג'ון קליפארי, שהציע לו את ההזדמנות השניה הכי נחשקת שיש: להצטרף אליו בקנטאקי המעוטרת. אלא שהתקף חרדה טיפוסי מנע מהכישרון שכעת כבר הוגדר כבעייתי לעלות על המטוס. קליפארי הרים ידיים, ווייט הצטרף בלית ברירה לאייווה סטייט הקטנה, ובעונה החולפת - העונה היחידה שלו בכדורסל המכללות - נאלץ לראות בטלוויזיה את קנטאקי חוגגת אליפות שמינית בתולדותיה.

גם העונה של אייווה סטייט היתה מוצלחת מאוד, למידותיה הקטנות: לראשונה מזה שבע שנים, שבה המכללה הצנועה לטורניר ה-NCAA הנכסף, ולכל היה ברור מי האחראי העיקרי לכך. בעונת 2011/12 ווייט היה לשחקן היחיד בארצות הברית שהוביל את מכללתו בחמש העמודות הסטטיסטיות החשובות ביותר – נקודות (13.4 למשחק), ריבאונדים (9.3), אסיסטים (5), חטיפות (1.1) וחסימות (0.9). הוא הרים קרנות, רץ לנגוח, וכמעט ללא יוצא מהכלל, בכל פעם שפגש כישרון-על יריב, הרשים יותר ממנו: פעמיים מול תומאס רובינסון (הבחירה החמישית בדראפט 2012), פעם אחת בסיבוב השני של טורניר ה-NCAA מול אנדרה דראמונד (הבחירה העשירית) וג'רמי לאמב (הבחירה ה-12), ופעם אחת בסיבוב השלישי של הטורניר, במשחק האחרון של העונה, כשסיים את ההפסד לקנטאקי, מי אם לא היא, עם 23 נקודות, 9 ריבאונדים, 4 אסיסטים ו-3 חטיפות. אנתוני דייויס, שייבחר במקום הראשון של דראפט 2012 מספר חודשים לאחר כן, סיים את אותו משחק עם 15 נקודות ו-12 ריבאונדים; מייקל קיד-גילכריסט, שייבחר שני, הסתפק בשתי נקודות בלבד.

אלא שלא פחות מהמשחק ההוא, סל הניצחון מול קנזס סטייט, הטריפל דאבל נגד טקסס A&M או מכל הופעה סטטיסטית אחרת, דומה כאילו רגע המפתח בעונה היחידה של רויס ווייט במכללות היתה דווקא מחוץ למגרש – כשהודה שהוא סובל מחרדות, ופעל בכל יכולתו כדי להציף את המחלה שפוגעת בכ-18 אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית, דרכי ההתמודדות איתה והמודעות אליה לסדר היום. את יום ההולדת ה-21 שלו, מספר שבועות לאחר אותו הפסד לקנטאקי שסיים עבורו את העונה ובדיעבד גם את קריירת המכללות כולה, חגג הפורוורד החידתי בצורה מאוד לא קונבנציונלית בהתחשב בכך שמדובר באחד מכוכבי הכדורסל המוכרים במדינה: הוא ערך לעצמו מסיבה עם אלכוהול חופשי, במהלכה גייס 3,000 דולר לבית חולים שמטפל בילדים עם מחלות נפש.

אז איך זה מרגיש לחיות עם הפרעת חרדה מוכללת? ובכן, כך הסביר זאת ווייט בכתבה שעשו עליו באתר 'גרנטלנד' הנהדר מספר ימים לפני הדראפט: "בכל פעם שהגוף צריך להשתמש באנרגיה, הוא מייצר אדרנלין. אם יש לך יותר מדי אדרנלין, זה יכול לגרום לכמה סימפטומים, כי אדרנלין זה דבר חזק. זה יכול לגרום לעקצוץ בגפיים, לסחרחורות, לחולשה ברגליים, להזעה של זיעה מאוד קרה או מאוד חמה, לקוצר נשימה. אתה יכול להרגיש פתאום כאילו אתה הולך לחטוף התקף לב". בכתבת וידאו נהדרת עבור אותו אתר, שעקבה אחריו ביום הדראפט עצמו, הרחיק ווייט והודה כי מצבים קיצוניים לעתים מרגישים ככה: "התקף חרדה אחרי התקף חרדה אחרי התקף חרדה. זה מרגיש כאילו אתה הולך למות".

בראיון כן אחר סיפר: “אני אף פעם לא במאה אחוז, כי החרדה לוקחת ממני 25 אחוז לפני שהמשחק מתחיל. לפני משחקים יש לי בחילה כי אני כל כך רוצה לנצח שהאדרנלין שלי פורץ עוד לפני שריקת הפתיחה". ואז יש גם את עניין החרדה מטיסות. במכללות בחר לא פעם לנסוע למשחקים, גם אם זה אמר לבלות שעות ארוכות של נהיגה על הכבישים, בניגוד לחבריו שהתנמנמו להם מלמעלה. “זה לאו דווקא הטיסה עצמה", ניסה להסביר מספר פעמים בשנה האחרונה. “העניין כאן הוא להתכונן לטיסה. אם אני צריך לעלות על מטוס ב-12 בצהריים, מ-8 בבוקר ועד 12 בצהריים אהיה בחרדות, אסבול מבחילות". עד כמה שבארצות הברית אהבו לצמצם את ההפרעה של ווייט לגודל של מטוס, הבעיה, כאמור, היא לא בטיסה עצמה: תארו לכם ספורטאי מקצועי שצריך לנוע ממקום למקום על בסיס יום-יומי – בעונת ה-NBA יש 82 משחקים, לא כולל פלייאוף – ובכל פעם מחדש, נתקף חרדות. האם יצליח להוציא מעצמו את המיטב על הפרקט, מספר שעות לאחר שהמטוס המדובר ינחת על הקרקע? כיצד ניתן להירגע – שלא לדבר על להתכונן, שלא לדבר על להשתפר – כשחלקים גדולים של היום מוקדשים לחרדה מהווה או מהעתיד הקרוב?

אלא שאם הבעיות עצמן לא הספיקו, ווייט התעקש שלא להחביא אותן. להיפך: הוא דיבר עליהן כמעט בכל הזדמנות, עד למצב בו מספר ימים לפני הדראפט – בסך הכל מה שאמור היה להיות היום המכונן בקריירה המקצוענית שלו – אמר: “אני לא חושב שאנחנו כחברה מוכנים לדבר על מחלות נפש. אנחנו לא מוכנים להודות בתוצאות שלהן, וכמה הן נפוצות בחברה שלנו. לא אופתע אם לא יבחרו אותי בדראפט הקרוב. אני יכול לראות מצב בו המחלה שלי תוציא אותי מהדראפט לגמרי". בסופו של דבר, מי שנחשב לכל הדעות לכישרון שמצריך בחירה באחד מחמשת המקומות הראשונים של אותו דראפט החליק, כאמור, עד המקום ה-16. אלא שדבריו של ווייט נשמעים נכונים וכואבים מתמיד כעת, כשהוא נתקל במשבר הגדול ביותר בקריירה שלו, דווקא לאחר שכבר הגיע, לכאורה, לארץ המובטחת.

הפתיחה דווקא היתה מעודדת למדי: ווייט השתפר מערב לערב במסגרת הקבוצה שהעמידה יוסטון לליגת הקיץ, ועל גבי חמישה משחקים העמיד ממוצעים של 8.4 נקודות, 7.2 ריבאונדים ו-3.6 אסיסטים. אלא שלמחנה האימונים שאמור היה להתקיים בטקסס לאחר סדרת המשחקים הנ"ל הוא כבר לא הופיע, משום שלא הצליח להסכים עם ראשי הרוקטס על מסגרת עבודה גמישה מספיק שתתאים למציאות הלא-פשוטה איתה נאלץ להתמודד. חלק מהדרישות שלו כללו אוטובוס פרטי, בו יוכל לנוע אל ובחזרה ממשחקים מסוימים. ההסבר של ווייט היה פשוט: אם משלבים חרדות בצוותא עם OCD (מחלה עליה אמר ווייט: “אלוהים נתן לי אותה כדי שאוכל לסיים דברים שהתחלתי”), השגרה הופכת להיות הדבר החשוב ביותר בחיים.

"רציתי שיהיה לי אוטובוס שאוכל להפוך אותו לבית, כדי שיהיה לי קצת קביעות בעבודה מלאה באי-קביעויות", הוא הסביר. “אני הולך לנסות לאזן את זה ולוודא שרמת הלחץ שלי תישאר נמוכה, שהארוחות שאוכל יהיו קבועות, ושאצליח, עד כמה שאפשר, לקיים שגרה כלשהי. אחד הדברים הכי חשובים עבור אנשים עם מחלות נפש זו שגרה". יוסטון הקשיבה, ובתחילה אף אמרה את הדברים הנכונים גם מהצד שלה: נעזור לך כמה ואיך שתרצה, קח את הזמן, ידענו את כל הבעיות ובכל זאת בחרנו בך. “לרויס תהיה דרך קצת שונה ב-NBA, אבל אנחנו כאן כדי לעזור לו במה שיצטרך”, הבהיר המאמן, קווין מקהייל. אלא שכאשר ווייט הופיע למחנה האימונים ואז שוב נעדר ממנו, ונעדר גם מהפגישות שנקבעו לו עם פסיכיאטר הקבוצה, הסבלנות של הרוקטס עמדה תחת מבחן של ממש. מאז ה-9 בנובמבר ווייט לא הופיע למשחקי ואימוני הקבוצה, ועל פי דיווחים בארצות הברית, כל יום ממנו נעדר מהקבוצה בשבוע וחצי האחרונים עלה לו בקנס בשווי 15 אלף דולרים. כשלאנשים ביוסטון נמאס לנסות להסביר לתקשורת המקומית מדוע ווייט שוב לא הופיע למשחק הקבוצה, אמרו נציגי הרוקטס כי הסיבה בגינה החמיץ הרוקי המוכשר את התמודדות מול ממפיס היתה בשל מיגרנות. ואז הכל התפוצץ.

"לפרוטוקול, אני לא פצוע. אפילו לא קצת", כתב ווייט בחשבון הטוויטר שלו, והחל בסדרת ציוצים נדירה, כמעט אובססיבית, בנסיון להציג את הצד שלו בסיפור. למשך כל הימים האחרונים נדמה כאילו רויס ווייט לא זז מהמחשב: לצד ציוציו שלו, פרסם בחשבון הטוויטר שלו גם שלל הודעות תמיכה ונאצה – כדי להאיר גם את הבורות האמריקאית בנושא מחלות הנפש, עליה דיבר כל כך הרבה בעבר. “הלוואי שישחררו אותך. איזה בזבוז של בחירת דראפט. אם אתה לא יכול להתגבר על ה"מחלה" הזאת ולטוס, תעוף כבר מה-NBA”, כתב גולש אחד; “לי יש אסתמה, זה הרבה יותר חמור מהבולשיט שלך", כתב אחר. והיו עוד: “אתה לא רק מביש את עצמך, אתה מוציא שם רע גם למכללת אייווה סטייט"; “גם לי יש הפרעת חרדה ונולדתי ביוסטון. אתה בושה לעיר ולקבוצה שלי. אני לא משתמש בחרדה שלי כתירוץ"; “תתבגר כבר, ילד, או שתעוף מהעיר שלנו. אנחנו לא רוצים אותך כאן"; "רויס ווייט חושב שצריכים לשלם לו בזמן שהוא "חולה". תראה לנו כמה חולה אתה ותקפוץ מהגג של האולם".

ככה זה, חשב בוודאי ווייט לעצמו: מי שהולך לישון עם ציוצי ציפורים, שלא יתפלא למצוא את לשלשותיהם במיטה שלו. אלא שהדברים המכוערים שהופנו כנגדו רק עודדו אותו להתבצר בעמדתו ולהסביר את הדברים כפי שהוא רואה אותם. הנה, אם כך, חלק קטן מעשרות הציוצים שפרסם בימים האחרונים:

“כולם רוצים לעלות על רכבת ה-'אנחנו רוצים לעזור', אבל ברגע שהם מבינים שזו רכבת שקשה לעלות עליה, הם חוזרים בזהירות אחורה"; “העניין כאן הוא לא הטיסות, אני בסך הכל מבקש תמיכה הוגנת עבור המחלה שלי"; “אם יש לך מחלת נפש ואתה מפחד לחשוף אותה זה בסדר, אבל אתה לא צריך להתחבא"; “תהיה קולני, תבקש עזרה, ואם אף אחד לא מקשיב, תבקש חזק יותר. אל תפסיק לעמוד על שלך"; "הכי גרוע זה כשהכנות שלך גורמת לתוצאות רעות"; "עצוב שאנשים חושבים שכסף צריך להיות גבוה יותר בסדר העדיפויות שלי מהבריאות. אי אפשר ליהנות מכסף או הצלחה ללא הבריאות"; "התגובה הזאת – 'פשוט תעלה על מטוס' מדהימה אותי. זה מראה למה אנחנו מדברים על הנושא הזה. חינוך הוא מפתח. זה מפחיד!”; "לאנשים שאומרים שלא מגיע לי שום דבר – מגיע לי יחס הוגן, וגם לכם. זה אוניברסלי, בלי קשר לחרדות. אל תתפשרו על פחות"; "אני מצייץ כדי לקדם כנות והבנה ולהאיר על בורות, כדי שתהיה נקודת ציון כשהבורות תגיע גם אליכם"; "לא רק הכדורסל צריך את הכנות הזו, נראה שכולם, בכל מקום, צריכים אותה. מחלות נפש זה נושא שמתעלמים ממנו, וזה לא יכול להיות";

מציוץ לציוץ, ניתן היה להבין שלווייט ממש לא אכפת להקריב את קריירת המשחק שלו לטובת האידיאל. “אבזבז את ה"כישרון" שלי עשר פעמים מתוך עשר לטובת הבריאות שלי", הוא כתב. “ה-NBA זה אולי חלום שהתגשם, אבל להיות לא בריא זה ממש לא חלום". בין לבין ציין, ייתכן שבצדק, כי אם היה שובר את רגלו, לא היה נקנס על האימונים שהחסיר. להיפך: הוא היה מקבל קביים.

לעת עתה, עתידו של רויס ווייט ביוסטון בפרט ובכדורסל האמריקאי בכלל לא ברור. הכישרון הנדיר שלו הוא כרגע הדבר היחיד שמותיר אותו ב-NBA, ומשאיר בכל זאת פתח כלשהו להשגת שלום בינו ובין הרוקטס. בין היתר, עלתה גם האפשרות לשלוח אותו לקבוצת הפיתוח של המועדון – ריו גראנדה מה-NBDL, אפשרות אותה ווייט ממש לא פסל על הסף. בשבוע החולף אפילו קיבל פניה מקבוצת הארלם גלובטרוטרס המיתולוגית והוחמא מכך, אך ראשית הוא ינסה להגיע לעמק השווה עם הרוקטס. לפני מספר ימים נפגש עם הג'נרל מנג'ר המוערך של המועדון, דריל מורי, אך הסכם כלשהו עדיין לא נחתם בין הצדדים.

אף שקל לנו לקחת את הצד של רויס ווייט בכל הסיפור הזה, קשה לקבוע באופן חד-משמעי כי ההתנהלות שלו היתה מושלמת. בסופו של דבר ליגת ה-NBA גדולה יותר מכל שחקן שאי פעם ישחק בה, וכפי ש-ווייט רוצה שיוסטון תתאים עצמה אליו, כך הוא יידרש להתאים עצמו גם אליה – דבר שלא היטיב לעשות עד כה. “זה לא יוכל לקרות מהר", אמר הפורוורד אחרי הפגישה האחרונה עם נציגי הרוקטס. “אין דרך מהירה לטפל במחלות נפש, בגלל שמדובר כאן בתחום אפור. אולי זה ייקח עוד זמן, אבל לקחת הרבה זמן זו דרך הפעילות הטובה".

ואולי, אולי ווייט כל כך מתעקש להתבצר בעמדתו כי העקרונות שלו חשובים יותר ממשחק כדורסל כזה או אחר. עבור מי שהעיד על עצמו כ"כותב וקורא, לפני הכל", שמרבה לצטט את ניטשה, שכותב תסריטים לסרטים, שעובד על מספר פרויקטים עסקיים שונים ושלא פוסל לרגע עתיד דווקא בתחום המוסיקה, ה-NBA הוא אולי חלום, אבל לאו דווקא ה-חלום. ה-חלום לא מתרחש על מגרש הכדורסל, ואפילו לא באולפן ההקלטות. לא. החלום הגדול של רויס ווייט הוא לטוס לטיבט ולבלות זמן רב עם מיטב נזיריה. “הרבה מהספרים שעוסקים בחרדה נכתבו על ידי פילוסופים בודהיסטים. אני רוצה לשהות בחברתם, ללמוד מהם באמת כיצד לעשות מדיטציה".

כשנשאל לפני מספר חודשים מה המסר הכי גדול שהיה מעוניין להעביר לבנו בן השנה, אמר ווייט: “אגיד לו להיות שונה. אם אתה רואה משהו שצריך להשתנות, תטיל בו ספק. תהיה אדם שלא תמיד הולך עם הסטטוס-קוו, בגלל שהרבה פעמים הסטטוס-קוו לא נכון. בעולם שלי, יש יותר אפור משחור ולבן".

בין אם ישקם את מערכת היחסים הרעועה שלו עם יוסטון ויגשים חלק מהפוטנציאל הענק שגלום בו או שייפלט מהליגה ולאחר מכן מהענף כולו, דבר אחד בטוח: ג'ון לנון בוודאי היה גאה בו.

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן

לכתבות קודמות ב"מגרש השדים"

לתגובות:
nimrodofran@walla.co.il