בשבי הקונספציה

לפני שבועיים, חמישה ימים לפני פתיחת סוף שבוע האולסטאר ב-NBA, פורסם ב-YNET כי גלעד שליט מתכוון לטוס למשחק המסורתי בין המזרח והמערב. מספר גופי תקשורת נוספים מיהרו לרכב על הפרסום הראשון הדרמטי, ולדווח לקוראיהם גם כן על החדשות המסעירות. הימים חלפו. המשחק עבר בשלום. שליט, ככל הנראה, נכח באולם, ובצירוף מקרים חד-פעמי – שלא לומר גיאוגרפי – לא צולם על ידי משהו כמו 67 כלי תקשורת שונים. אלא שביום חמישי שעבר שבו וצצו עלילותיו של גלעד שליט בארץ האפשרויות הבלתי נגמרות, הפעם בחסות חשבון הפייסבוק של עומרי כספי.

מספר כלי תקשורת ניצלו את המפגש המצולם בין הישראלי הראשון ב-NBA והישראלי הלא-ממש-ראשון שחזר מהשבי, וביניהם האתר בו אתם קוראים בזה הרגע, כדי לסחוט את לימון הרגשות הזה עד טיפותיו האחרונות. מדף הבית של וואלה!, היתה הפניה בסגנון 'צפו בפגישה של עומרי כספי וגלעד שליט', שהובילה לידיעת המשחק של קליבלנד מול הניקס, ובסיומה הצילום המפורסם. גם בנענע10, בחדשות ערוץ 2 ובמספר גופי תקשורת נוספים האירוע סוקר, בדרך כלל עם הטיה מסוימת של השורש ר-ג-ש. בדף הפייסבוק של וואלה! ספורט הועלתה התמונה, ונכון לרגע זה קיבלה קרוב ל-800 לייקים. בדף של כספי היא קיבלה למעלה מ-12 אלף לייקים.

האם בכל פעם שגלעד שליט יחליט שברצונו לצפות במשחק כדורסל – דבר אותו נהג לעשות לא פעם לפני תקופת השבי – יהיה עלינו לשמוע על כך? האם מדורי הספורט השונים צריכים בכלל לסקר זאת? האם מחלקות התרבות, למשל, היו פועלות באופן זהה אם שליט ג'וניור היה פוקד הופעה של שלמה ארצי? סביר להניח שכן, משום שתקשורת היא תקשורת היא תקשורת, וככזאת, בעידן הנוכחי, היא מונחית על פי עיקרון בסיסי אחד: רייטינג. במובן הזה, אין הבדל מהותי בין גלעד שליט ואיזו כוכבנית ריאליטי ארעית שמבלה בחוף הים, במרחק סביר מצלם פפארצי עירני שמחכה לרגע בו החלק העליון של הביקיני יעשה דרכו מטה. גלעד שליט הוא הסלבריטאי האולטימטיבי.

לאורך חמש וחצי שנות השבי שלו תואר שליט כ"ילד של כולנו", אבל כעת – אחרי שהיה על סדר היום הציבורי ועשה מנוי בכותרות הראשיות - באמת הגיע הזמן לתת לו לחיות את חייו שלו. מאז הושב לישראל על ידי ביבי נתניהו האמיץ זה פחות או יותר מה שהוא מנסה לעשות, ובניגוד לאביו, אין לו רצון גדול לעשות זאת אל מול מדינה שלמה. האם העובדה ששליט אוהב כדורסל היא סיבה מספיק טובה לנצל באופן ציני להחריד את המצב כדי לסחוט עוד קצת רגשות ורייטינג? התשובה, כך נדמה, חיובית. יכול להיות שזה נאיבי לייחל לכך שדווקא תקשורת הספורט תעשה את הדבר הבוגר ותיקח צעד אחורה, אך לגיטימי לגמרי לבקש שתנהג ברגישות מסוימת. התנפלות כמו שהיתה במשחק של מכבי תל אביב מול ברצלונה, הפרומו הדוחה של ערוץ 10 במשחק שאחרי אותו הפסד ביתי או צורת הסיקור את נסיעתו של שליט למשחק האולסטאר, היתה התחלה רעה מאוד.

לפני מספר חודשים נכתב במדור זה על ביל סימונס, עיתונאי הספורט הגדול בתבל. בשבוע שעבר, ארבע שנים אחרי ש-ESPN ביטלה לו ברגע האחרון את הראיון הגדול בחייו, רשם סימונס את אחת מנקודות הציון המשמעותיות בקריירה העיתונאית המרתקת שלו, כשישב בבית הלבן מול ברק אובמה, ודיבר עם נשיא ארצות הברית על ספורט למשך עשרים וחמש דקות. מדובר בראיון חסר תקדים משלל זוויות שונות, בראשיתן המדיום (פודקאסט), וזהות המראיין. ובין שאלה על הבולס, ג'רמי לין, פוטבול מכללות ו"הסמויה", שני דברים שכבר ידענו צצו ועלו פעם נוספת: אל"ף, כמה כיף לארצות הברית על שיש לה נשיא חובב ספורט וכזה שלא לוקח את עצמו כל כך ברצינות, ובי"ת, שמעמדו של ביל סימונס בתקשורת האמריקאית פשוט שובר שיאים. הימים ימי בחירות הם, ואובמה בוחר בקפידה את גופי התקשורת להם הוא מקנה חצי שעה - על אחת כמה וכמה בתוך הבית הלבן עצמו. העובדה כי רצה להתראיין לפודקאסט של איזה בחור מבוסטון שכותב על תכניות מציאות והחברים הקרובים שלו בערך באותה תדירות בה הוא כותב על כדורסל, היא לא פחות ממדהימה. מומלץ להקשיב.

תחילת דרכו של אלי גוטמן בנבחרת ישראל הוכיחה פעם נוספת למי שעוד היה זקוק להוכחה, שהבעיה של נבחרת ישראל היא לא המאמן, כי אם האנשים שמסקרים אותו ומעודדים אותו מהיציע. התקשורת והקהל הישראלי פעלו בשבוע שעבר עם מאמן הנבחרת החדש בצורה כמעט זהה לזו בה פעלו עם לואיס פרננדס, אברהם גרנט, דרור קשטן וריצ'רד נילסן בעבר, הגם שמעט התחלתית וממותנת: חוסר כבוד, חוסר סבלנות, והבנה מוטעית למדי של המציאות.

גוטמן הספיק להעביר משהו כמו שלושה אימונים בשבוע שעבר ולערוך משחק הכנה בודד, וכבר הספיק לשמוע על כך שבעצם, שום דבר לא השתנה, ובשביל להפסיד לאוקראינה היינו יכולים להשאיר את לואיס פרננדס. הרי ההרכב שהעלה היה כמעט זהה, שיטת המשחק לא הביאה איתה בשורה חדשה וכן הלאה. אנשים מסוימים הגדילו וביקרו את הסגל שהחליט לזמן – מדוע רק חמישה שחקנים מקרית שמונה, ורגע אחר כך, חמישה שחקנים מקרית שמונה? תגיד, השתגעת? ובניון כן צריך לפתוח, ולא צריך לפתוח, ודדי בן דיין – מה למען השם הוא עושה עם המדים האלה, הכחולים-לבנים.

וזה בסך הכל היה השבוע הראשון של גוטמן בתפקיד, טיזר קטנטן לגיהנום שככל הנראה הולך לעבור עליו מעתה והלאה. אפילו אם היה מנצח את אוקראינה – נבחרת טובה בהרבה מנבחרת ישראל – זה לא היה משנה, כמובן, שכן אז היינו שבים להיות "אלופי העולם במשחקי ידידות" – אותו מונח מזלזל שאף פעם לא היה נכון, ומגלם בתוכו לא מעט מהדברים העקומים בתקשורת הספורט הישראלית ובקהל הישראלי. באנגלית יש מונח המתקרא Entitlement, ובדרך כלל מאפיין אנשים בעלי אישיות נרקיסיסטית: מין תחושה לאו דווקא מעוגנת במציאות בה מגיע לך דבר מסוים מעצם היותך אתה. הביקורות שנשמעו על גוטמן בשבוע החולף אמנם לא היו חריפות, חותכות ודוחות כמו אלה על קודמיו בתפקיד – בכל זאת, הוא רק שבוע כאן – אך ההתחלה מזכירה סרטים בהם כבר היינו בעבר. מגיע לנו יותר. לא ברור למה, אבל מגיע.

וזה אבסורד, כמובן. עם מינויו של גוטמן, קשה היה למצוא אדם אחד שיטען כי מאמן הפועל תל אביב לשעבר אינו האיש הנכון לתפקיד. זמן רב עבר מאז ההתאחדות לכדורגל מינתה קונצנזוס של ממש, ולמשך כך וכך שבועות אפילו אי אפשר היה להאשים את אבי לוזון: הוא אשכרה עשה את הדבר הנכון. ובכן, כעת מוטב שכל אותם כותבי טורים שתמכו במינויו של אחד מאנשי המקצוע הראויים ביותר בענף, ייזכרו במילים אותן כתבו לפני מספר חודשים ויתנו לבנאדם לעבוד. לא עשינו את זה עם נילסן וקשטן וגרנט ופרננדס, אולי הפעם הגיע הזמן שנעשה ניסיון – הרי זה לא כאילו דרכי הפעולה ההן הביאו אותנו רחוק.

מצד שני, יותר קל להחליף מאמן מלהחליף את הקהל והתקשורת. למישהו יש את הטלפון של רן בן שמעון?

לבלוג של נמרוד עופרן

לטוויטר של נמרוד עופרן