מכבי חיפה - האלטרנטיבה האמיתית למכבי תל אביב כדורסל

1. אם תומר חמד לא יקבל את תואר שחקן העונה, צריך לפצות אותו לפחות עם מדליית תגלית העונה. למי שיתלונן, אפשר פשוט לומר שזו העונה שבה הקריירה של תומר חמד התחילה. העונה שבה הוא ערבב את הקלפים וחילק אותם מחדש. כמו שראוי לחלוצים עם כישורים ונתונים כמו שיש לו. חמד הוא לא רק חלוץ קלאסי, שבעזרת מיקום נכון, חושים חדים ויכולת קריאת מצבים מכריע משחקים שאמורים ללכת קשה. הוא גם סיפור קלאסי לתאר את העונה הזו. חמד, שהסתובב בכל כך הרבה מקומות ומעד, הוא הוכחה מושלמת לכך שהסיבה למחסור בשחקנים טובים בליגה היא לא השחקנים עצמם. אלא המועדונים שמטפלים בהם. המאמנים שעובדים איתם. המנהלים שבונים עבורם מסגרת תומכת ודורשת. התמזל מזלו של חמד לחזור למכבי חיפה בטיימינג המושלם עבורו, אבל יש כמוהו עוד עשרות שאם היו נהנים מארגון מקצועי כמו במכבי חיפה היו זוכים להצלחה דומה.

2. לא היה עיתוי צודק יותר לניצחון החשוב של מכבי חיפה אמש (מוצ"ש) מאשר יום אחרי עליית מכבי תל אביב בכדורסל לגמר הפיינל פור. האימפריה של יעקב שחר היא הסגנית המכובדת לאימפריה של שמעון מזרחי, זו שתמיד צועדת בעקבותיה. היא האלטרנטיבה. לא הפועל ירושלים בכדורסל או הפועל תל אביב על כל אגודותיה. לא השנאה לקחה אותם לשם, אלא הערצה וכבוד למועדון הספורט מספר 1 בישראל. זהו ניצחון הארגון בימים בהם ארגונים בכל עולם שוב קוטפים את התארים. ברצלונה נגד מנצ'סטר יונייטד בגמר ליגת האלופות, מכבי תל אביב נגד פנאתינאיקוס בגמר היורוליג. לאורך זמן, הארגונים הם אלה שמנצחים את המוכשרים. לארגונים כאלה מחסור בחלוץ רכש ראוי בשוק הוא לא תירוץ, אלא סיבה לטפח את החלוץ שיושב אצלך על הספסל, גם אם בעונה שעברה הוא ירד ליגה עם אחי נצרת.

3. גוסטבו בוקולי הוא אחד הזרים הכי טובים בתולדות מכבי חיפה. לא בגלל השנים הגדולות שלו, אלא יותר בגלל השנים הפחות טובות שלו. האופן שבו הוא מסרב לסיים את הקריירה ומצטיין בשני משחקים גורליים של מכבי חיפה – מול הפועל ומכבי תל אביב – הוא אירוע שנושק לפסגות האיכות שהציבו לפניו זרים כמו ג'ובאני רוסו ואיגביני יעקובו. לבוקולי היו עונות כבירות תחת רוני לוי, אבל הרבה יותר קשה להצליח כאשר המומנטום כבר לא בגבך. בוקולי עושה זאת בשבועות האחרונים ולא בפעם הראשונה. בסופו של דבר, הוא הדרק שארפ של מכבי חיפה. דוגמה לכולם מה מועדון יכול לעשות עבור שחקן שמוכן לתת למועדון הכל. כל שחקן טוב שבוחר להעביר את הקריירה שלו למכבי חיפה, לוקח בחשבון את הדוגמה הזו.

היה משהו מאוד מתריס באמירה של אלי גוטמן בסיום המשחק מול מכבי נתניה, לפיה זו לא הפועל תל אביב של העונה שעברה. לא ברור אם גוטמן גימד את השחקנים החדשים שלו שחלקם הביאו אותו לליגת האלופות, או סתם התכתב עם ההנהלה שיצרה אווירה שונה העונה. בכל מקרה, מאדם שקול כמוהו, שידע לומר את הדבר הנכון והמרגיע גם במצבים בהם השחקנים שלו מתקוטטים עם שחקני בית"ר על הדשא, מותר היה לצפות למעט יותר פאסון ורוח שמתעלה מעל הרגע והצורך האישי לספק תירוץ. דווקא כשהדיכאון משתלט על המערכת, מנהיג יכול להישיר מבט למצלמה ולומר: עברנו עונה גדולה. מתישה. עמדו במטרה המרכזית שלנו. סגרנו מעגל אחרי שלוש שנים ענקיות עם כרטיס לליגת האלופות. תודה לכל השחקנים. תעזבו אותם בשקט. מותר להם לשבת עם פאלרמו וליל ולשחק למחרת על האליפות. זה קורה בכל העולם. אסור לשכוח להם את זה עכשיו. במיוחד עכשיו. ושוב – תודה.

אבל גוטמן לא עשה זאת. הוא הבטיח בסוף העונה לשפוך את כל אשר על ליבו. ויש לו, בלי עין הרע. הבעיה היא שהוא נזכר בזה עכשיו. ספק אם ההנהלה היא אליבי לכך שהפועל תל אביב לא תזכה באליפות שנייה ברציפות גם הפעם. גם בעונה שעברה לקבוצה הייתה הנהלה מקושקשת אבל המוטיבציה של המאמן והשחקנים להוכיח עשתה את ההבדל. לתקופה מסוימת, התקבצה בהפועל תל אביב חבורה של אנשים שהיה להם רעב אדיר להוכיח וגם יכולת לעשות זאת, גוטמן היה רק אחד מהם. בעיות, מכשולים, צרות, הפכו מהר לאתגרים. היום האתגרים הפכו פשוט למכשולים, לבעיות וצרות שהפועל לא מסוגלת להתגבר עליהם. אם כבר, הקרב הממושך בין מוני הראל ואלי טביב יגבה את המחיר האמיתי רק בעונות הבאות, אם וכאשר הפועל תחזור למימדיה הקודמים, תביט בגעגוע על שתי העונות האדירות האלו, ותשאל את עצמה: איך לא דאגנו לבנות מזה עתיד יציב וחזק והפכנו את החלום למציאות קיימת.

דווקא בעניין הזה לגוטמן יהיה מעט מה לומר בעוד כמה שנים. גם אם אין מי שייקח החלטות בהנהלה ולא ברור איזה שחקנים אפשר יהיה להביא במקום הדור הנוכחי שחלקו ודאי יעזוב, זו לא סיבה לא לתת בכלל הזדמנויות לשחקנים צעירים ולבנות כמה כאלה עבור המועדון לעונה הבאה. לראובן עטר, מאמן מכבי נתניה, המשחק בשבת היה חשוב כמעט באותה מידה, אבל הוא השכיל לשלב בין הרצון לנצח לבין הצורך לקדם ילדים כמו עמית שומוביץ' וחסיב אבו רוקון. גוטמן משאיר אחריו בעיקר שאריות מהמסיבה הפרטית שלו. למרות שבהפועל תל אביב הוא באמת נלחם בתדמית הקפוצה שלו ולמד לתת לשחקנים לשלוט באירועים, בעניין הזה גוטמן השתפר פחות. כמו במקרים אחרים בעבר שלו, בהם קבוצות לא מצאו את הידיים ואת הרגליים עם הסגל השחוק שהשאיר אחריו, גם הפעם הוא סחט יותר מדי את הנוסחה הטובה שעבדה לו ולא חשב מספיק על הצורך של המועדון לגדל שחקנים עתידיים.

אם גוטמן באמת יישאר בהפועל תל אביב וייאלץ לבנות מחדש את הקבוצה, אולי כל זה יפעל בסופו של דבר לטובתו. עכשיו הוא מאשים אחרים, מחר הוא יבין שקודם כל הוא צריך להסתכל על עצמו. גוטמן, מותר לקוות, יחזור בקרוב להיות מאמן שיש לו מה להוכיח. בזמן האחרון הוא לא מתנהג כך. המפלה במחזורי הסיום צריכה להכניס את ההישגים הנפלאים שלו עם הפועל תל אביב לפרופורציות הנכונות. אם בעונה שעברה סיפרו לנו על אחת האלופות הכי איכותיות בכל הזמנים, באה העונה הזו והמחישה שהפועל תל אביב עדיין לא מסוגלת להתעלות על קבוצות אחרות ששיחקו בליגת האלופות והתמודדו על האליפות במקביל. קבוצה כבירה כמו שהפועל חשבה שהיא, היתה אמורה לפחות לפרוץ את המחסום הזה ולעמוד באתגר ששתי קבוצות אלופות של מכבי חיפה, שלא ברברו כמוה, לא צלחו. אבל אפילו החבורה של אלישע לוי בעונה שעברה היתה יותר קרובה ממנה לאליפות שנייה ברציפות אחרי השתתפות בצ'מפיונס.

בסופו של דבר, קבוצת הדאבל של הפועל תל אביב היא לא אחת הגדולות בהיסטוריה. היא אפילו לא האלופה המרשימה ביותר של העשור האחרון. זה לא עלבון. בכלל לא. אם גוטמן יקלוט בעוד כמה שבועות את הפרופורציות שהעונה הזו הכניסה בעונת הדאבל של הפועל, הוא ייצא מתחפושת הקאפלו שהוא נכנס אליה מאז החגיגות בקיץ הקודם, ויבין שגם מאמן מעולה כמוהו הוא לא מאמן מושלם שאין לו מה להוכיח ומה לשפר.

שבכל עונה אנחנו בולעים את האשליה הזו – מכבי תל אביב מנצחת בגארבג' טיים.

הרבה שנים לא התנהל כאן קרב תחתית כל כך משעמם, אפור, כזה לא מרגש איש מלבד הקבוצות המעורבות בו בעצמן. לחובב הספורט האובייקטיבי, זה שאף עורך שידורים בטלוויזיה לא חושב שהוא יצפה במשחק בין אשקלון לסכנין, זה לא ממש איכפת מי תצטרף לרמת גן ותרד אוטומטית ללאומית. לליגה, לעומת זאת, צריך להיות אינטרס שזו תהיה סכנין. הגיע הזמן שהקבוצה הזו תיענש על ההתנהלות הקלוקלת שלה. אם יש משהו שיכול להעיר אותם בזמן, זו ירידה ליגה. אולי בלאומית הם יבנו את עצמם מחדש, כי בליגת העל הם רק רודפים אחרי הזנב של עצמם. סטירה כזו יכולה לעבוד לטובה, בעוד שירידה של אשקלון תגמור את הקבוצה הזו לגמרי. למרות שקשה לראות את זה קורה, לאשקלון לפחות מגיעה הזדמנות שנייה ללמוד מהטעיות של עצמה. סכנין בזבזה כבר ארבע הזדמנויות כאלה.

עבור הפועל תל אביב, הדרבי האחרון של העונה הוא בעיקר שכפ"ץ מהאוהדים הכועסים. עבור מכבי תל אביב, זו הזדמנות לנצח סופוסוף דרבי. בכל דרבי אומרים זאת – שהפועל עייפה, לא בכושר, לא בעניין, אבל בדרבי הקרוב זה באמת נכון. לא שניצחון בדרבי הפירורים הזה יכריז על שינוי ביחסי הכוחות בעיר, אבל הוא ודאי יכול להיות התחלה של התמודדות עם השד הזה שמעיק על מכבי. אם גם את הדרבי הזה מכבי לא תנצח, היא תצא לעונה הבאה בתחושת חוסר ביטחון מוחלטת.