תנו להם את הכבדה

ההצלחה של ביברס נאתכו העונה לא תלויה באיזו קפיצת מדרגה, או בשינוי מנטאלי שהוא צריך לבצע - נאתכו הוא אמנם צעיר, אבל הטרגדיות האישיות שעבר ללא ספק ביגרו אותו. ההצלחה שלו קשורה לעמדה שבה הוא משחק על המגרש. הכישרון הרב גוני של נאתכו - שיכול לשחק גם כקשר מאחורי החלוצים וגם כקשר עם אופי יותר הגנתי - הוא גם זה שמעכב אותו מלעשות את הפריצה הגדולה שלו, להפוך לשחקן שנותן את הפס לשער ומאיים עליו מחוץ לרחבה עם הבעיטה ההולכת ומשתפרת, להשפיע על מהלך העניינים לא רק בהריסת התקפת היריב, כי אם גם בדחיפה קדימה.

נאתכו צריך להיות הברוכיאן של הפועל תל אביב - פחות מבריק אבל יותר יעיל. הוא המפתח להצלחה שלה העונה - אם הוא יהיה טוב, החוליה הקדמית המבריקה יותר תהיה חופשיה ומאושרת - אולם זו לא הסיבה היחידה שאני חפץ ביקרו. נאתכו הוא בדיוק מסוג השחקנים שחסרים לכדורגל הישראלי, במוסר העבודה, באנטי-כוכבנות, במשמעת הטקטית, ברצון להשתפר, בחיים שלא שברו אותו ובשמירת האמון לסמל. הצלחה שלו, גם בהפועל תל אביב וגם בנבחרת, היא לא רק ספורטיבית, אלא גם ערכית. הוכחה שיכול להיות כאן כדורגל טוב במדינה מתוקנת, שכרגע נראית רחוקה. רחוקה כמו האליפות האחרונה שהפועל תל אביב לקחה.

בארגנטינה נהוג לומר ש"כדורגל הוא לא הכל בחיים, הכדורגל הוא החיים". יש כמה דרכים לפרש את האמרה, לאו דווקא בפן הדרמטי והמוכר. בקבוצה העירונית של יבנה שיחק בתחילת שנות ה-90 כדורגלן ארגנטינאי בשם דניאל רודריגז, שהפך במהרה ליקיר עיר מגוריי בזכות הופעותיו הכובשות על כר הדשא. למרות שלא הייתה לו היכולת לתקשר עם הסביבה, רודריגז הפנטזיסט, כמו על המגרש, לקח את החיים בקלות ותמיד הסביר פנים, תוך שהוא מתעלם מעצם היותו במדינה זרה שלא מבינה את שפתו. עבורנו, ילדים בבית הספר היסודי, רודריגז היה אחיו הצעיר, המוכשר והחייכן יותר של דייגו מראדונה. נו, הגוץ מהטלוויזיה שבכה בגמר המונדיאל.

לפיכך, מה רבה הייתה הזדהותי (וקנאתי) כאשר עשור וחצי לאחר מכן ראיתי איך קרלוס צ'קאנה עושה מעשה רודריגז באשקלון. מי שקיבל בריבר פלייט את הכינוי 'החמורון מטוקומן' בשל דמיונו לאריאל אורטגה, לא חש לרגע פחיתות כבוד כששיחק בליגה השלישית בישראל, ועלה לכל משחק אחוז תזזית וכמובן עם חיוך. אותו חיוך עליו שמר כילד שננטש על ידי אביו, ולאחר מכן כנער שהלך יחף לאימונים מכיוון שלא הייתה לו האפשרות לרכוש נעליים. פתאום גם לאשקלונים היה מראדונה נגיש משלהם.

האליל של אשקלון נמצא היום, בגיל 33 ולראשונה מאז הגיע לישראל, בפתח דלתה של ליגת העל עם הפועל רמת גן, הקבוצה שגילתה אצילות ורוחב לב וסייעה לו בהתמודדות עם מחלת הלוקמיה של בנו. עכשיו זה הזמן של צ'קאנה לתת עוד טעימה קטנה משמץ הגאוניות שברגליו - בישול אלגנטי פה ושם, שער ניצחון ואולי איזו מספרת קטלנית שתקוטלג כשער העונה - על מנת שסיפור הטלנובלה שלו יסתיים כמו שצריך, עם חיוך.

יש משהו באבק המדבר ובאפרוריות שדווקא גורם לך לרצות שאותו אזור יזרח ויבלוט. שעל רקע המלנכוליות והריחוק תתפקע השמחה והאושר, שממקום נשכח תצא הבשורה. זה נכון לא רק להפועל באר שבע, אלא גם לקשרה זיו כבדה. אולי זה המראה הצנום שמביא לכך שגם כאשר הוא עוטה על עצמו חולצה בגודל S, היא נראית כמו שק, אולי זו הקומה - כבדה נראה עדיין לעתים כנער מתבגר שזה עתה עלה מהנוער. אלא שהוא כבר לא ילד. מזמן כבר עבר את גיל 30, הכי רחוק מהמונח 'שחקן צעיר'.

מי עדיין זוכר שכבדה היה שייך בצעירותו להפועל תל אביב ובית"ר ירושלים. הדבר שיותר זכור לנו מכבדה העממי והרגיש זו הפעם בה נפעם ונפגע עד כלות נשימתו מרוע של אדם - הערותיו הגזעניות של איציק זוהר כלפיו. רחמינו נכמרו לשמע דבריו של כבדה, עד אשר יצא זוהר קבל עם ועדה, והתנצל בפומבי על מעידתו ה'חד פעמית'. כבדה נשכח באותו הרגע, מהר כפי שעלה לכותרות. הוא, מבחינתו, המשיך לעשות תמיד את מה שהוא עושה מצוין - להיות מתוחכם וערמומי. כעת, לאחר שנים רבות, הוא חוזר לבמה של הגדולים, של אלו שנהנים על המגרש ומביאים לנו סיפוק. זוהי שעתו של כבדה, של אותו נער מתבגר לקראת שלהי הקריירה שלו, להחזיר את הניצוץ לעיניים שלנו, לעיניים של באר שבע, לעיניים שלו.