המציאות לפעמים כל כך ברורה לנו, עד כדי כך שאנחנו מתעלמים מהתהליכים שהובילו אותה להיות כל כך מובנת וצפויה. ההנחה שגברים טובים יותר מנשים בספורט נגזרת בהרבה מקרים, לא תאמינו, מעצם קיומה של ההנחה. האם באמת אפשר לומר באופן קטגורי שנשים פחות טובות מגברים בספורט? אל תהיו כל כך בטוחים.
מה לא נאמר ונכתב כבר על ספורט הנשים? שיעורי ההשתתפות הנמוכים של נשים במרבית איגודי הספורט, הסיקור התקשורתי הזניח ברוב כלי התקשורת והתגמולים הכספיים המשניים בענפי ספורט מגוונים תועדו והוכחו מעל לכל צל של ספק. גם אם פה ושם ניתן לזהות צמצום של פערים ולעיתים חריגות אפילו היפוך תפקידים מסוים, ברור לחלוטין שמדובר במרחב גברי באופן מובהק. למעשה, כל מבנה הספורט והחשיבה סביבו נגזרים מההנחה, גם אם היא לא נאמרת במפורש, שהיכולת הספורטיבית של הגברים בפירוש גבוהה יותר ועל כן, מובן שהם גם יזכו לאהדה, חשיפה ותמורה כלכלית משמעותיים בהרבה. ההנחה שמנציחה את משניות הנשים בעולם הספורט אמנם מבוססת על כל כך הרבה נתונים והישגים, אבל לפעמים, כך נראה, המציאות האמיתית נמצאת בכלל עמוק מאחורי המספרים.
גם אם גברים ונשים לא מתחרים האחד בשני בספורט, להוציא מקרים וענפים חריגים, נדמה שההישגים של הגברים טובים בהרבה. מבט חטוף על לוחות הזמנים ומדדי הגבהים מלמד על יתרון בולט לספורט הגברים. עם זאת, ההשוואה הכמעט טבעית הזאת, צריך לומר, אינה הוגנת. ראשית, ספורט הוא לא רק כוח, מהירות וסיבולת. העליונות של גברים באתלטיקה, בשחייה ובענפים אחרים שמתמקדים בערכים אלו היא ברורה לגמרי. אולם גברים לא בהכרח משיגים תוצאות טובות יותר בפעילויות שדורשות ריכוז, דיוק או רוגע. מדליית הזהב של הקלעית הסינית ג'אנג שאן במשחקים האולימפיים בברצלונה (1992), כשתחרות הירי לצלחות חרס הייתה עוד מעורבת לגברים ולנשים, המחישה היטב את הטענה. הנקודה השנייה שיש לקחת בחשבון היא שישנם לא מעט משתנים אשר מונעים מנשים מלממש את הפוטנציאל הספורטיבי שלהן. היחס החברתי לספורט הנשים (ובכלל זה של בני המשפחה עצמם), היחס המקצועי של מאמנים לנשים בספורט, הסיקור התקשורתי הלא מאוזן מעמידים את בספורט הנשים בעמדת נחיתות ברורה. מחקרים אפילו מצאו שהיחס של שופטים לספורט הנשים שונה מיחסם לספורט הגברים וכך הם פני הדברים גם בקרב עסקני ספורט ואוהדים. מה הפלא, אם כן, שמחקרים רבים מצביעים על הבדלים עצומים בהערכות העצמיות ובמוטיבציה של ספורטאים לעומת אלו של הספורטאיות?
ובתוך כל אלו, ישנו משתנה שכמעט ולא מוזכר למרות שהשפעתו, כך מסתבר, משמעותית במיוחד. לתפיסות ביחס ליכולתן של נשים בספורט יש השפעה אדירה על תפקודן. הסטריאוטיפים החברתיים ביחס לתכונות של נשים בספורט (שהן רכות, עדינות, לא מסתכנות וכו') מופנמים היטב על ידי הנשים עצמן ומשפיעים בצורה ישירה על ההתנהגות שלהן במגרש.
בארצות הברית למשל נערך לא מזמן ניסוי מרתק במסגרתו התבקשו טניסאיות ושחקניות כדורסל לבצע מספר משימות (למשל קליעות מעבר לקשת שלושת הנקודות או הגשת כדורי טניס למטרה מוגדרת במגרש). המשתתפים קיבלו כרטיס ובו הסבר למשימות. בחלק מהכרטיסים נכתב, בין השאר, כי המשימה קשה וכי ישנם הבדלים מוכחים בין גברים ונשים בביצוע המשימה. בכרטיסים האחרים נכתב כי אין הבדלים מגדריים בביצוע המשימה. לאחר קבלת ההוראות, אך עוד לפני ביצוע המשימה, הועבר שאלון שבו התבקשו המשתתפים להעריך מי יהיה טוב יותר במשימה, גברים או נשים. ההפנמה באה לידי ביטוי הצורה מידית. נשים שקיבלו קודם לכן כרטיס שבו נכתב שיש הבדלי מגדריים הצהירו, בהתאם, כי הן חושבות שהגברים יהיו טובים יותר. נשים שקיבלו את הכרטיסייה השנייה לא חשבו שיהיו הבדלים. גם התוצאות על המגרש היו ברורות לחלוטין. נשים שידעו על ההבדלים, לכאורה, שיש בין גברים ונשים בביצוע המשימה, אכן תפקדו משמעותית פחות טוב לעומת הנשים שלא ידעו על ההבדלים והציגו הישגים מרשימים.
אגב, גם אצל הגברים שהשתתפו בניסוי נמצאו הבדלים, אבל פחות קיצוניים. ניסויים דומים נערכו גם בענפים ומקומות שונים. שחקניות גולף, למשל, נדרשו להרבה יותר חבטות (כלומר תפקדו גרוע יותר) כאשר המשימה שניתנה להן תוארה ככזאת שגברים מבצעים, בדרך כלל, טוב יותר. במחקר דומה שנערך בצרפת, התבקשו שחקניות כדורגל לכדרר על רגל אחת במסלול שהוכן עבורן. כשאמרו להן שהמשימה נועדה לבחון את יכולות אתלטיות שנוגעות בכוח ומהירות, הן הצליחו במידה פחותה באופן משמעותי בהשוואה לאותו המסלול שבו נאמר להן שהן נבחנות על היבטים פסיכולוגיים או טכניים. ההצהרה על היכולות הגופניות הקפיצה לכדורגלניות את המחשבה על נחיתותן הגופנית והשפיעה, בצורה שלילית ומידית על תפקודן.
מחקר לא פחות ממטלטל, באותה הרוח בדיוק, נערך לפני מספר שנים באיטליה. חוקרים הזמינו 84 שחקני שחמט, גברים ונשים, לאליפות שח-מט מקוונת. בניגוד למשחק קלאסי, באליפות המקוונת השחקנים יתחרו האחד מול השני, דרך המחשב, כך שאחד לא יכול לדעת מי באמת משחק מולו. זאת בדיוק הייתה מטרת החוקרים, אשר ביקשו, בעצם, לעשות מניפולציות ביחס לזהויות של השחקנים. תחילה חולקו המתמודדים לזוגות, גבר ואישה, בהתאם ליכולותיהם והישגיהם בדרוג העולמי. כל זוג שכלל שחקן ושחקנית, שווים זה לזה ברמה המקצועית, ערך שני משחקים. בסיבוב הראשון, הוחלף שמו של הגבר והוענקה לו זהות נשים. כלומר, השחקנית הבינה שהיא משחקת במשחק הראשון מול שחקנית אחרת (אף שהיא שיחקה באמת מול גבר). המשחקים היו מאוזנים והמתחרים, כלומר הגברים והנשים, הפגינו יכולות דומות מאוד.
בסיבוב השני של המשחקים הוחזרה לגבר זהותו המקורית ואותו הזוג בדיוק התחרה, אך הפעם הבינה האישה שהיא מתחרה מול שחקן שח-מט ולא מול שחקנית. הפלא ופלא. הפעם הפסידו הנשים כמעט בכל המשחקים. נשים שלפני רגעים ספורים התמודדו כשוות, ובחלק מהמקרים אף בעליונות ברורה, מול אותם הגברים בדיוק, הפסידו להם הפעם ללא תנאי, רק משום שהבינו שהן משחקות מול גברים. עוד לפני שנחשפה המניפולציה, נשאלו שחקניות השחמט כיצד הן מסבירות את ההפסד במשחק השני. כמעט ללא יוצאת מן הכלל, דיברו כולן על היעדר השליטה במשחק השני. מדהים. עצם המודעות שהמשחק נערך מול גבר, גרמה לנשים להרגיש שהוא נמצא בשליטה והכניסה אותן לעמדת מגננה. הן כמובן לא הרגישו את אותה "שליטה גברית" במשחק הראשון, למרות ששיחקו בדיוק מול אותו השחקן.
במילים אחרות, הפנמת הסטריאוטיפ בפירוש משפיעה על תפקודן של ספורטאיות ומסבירה חלק מהתנהלותן. אולי זאת גם הסיבה שנשים, כפי שנמצא לא מזמן, מאתגרות פחות בצורה ניכרת את החלטות השופטים בטניס. למרות שהחוקה מאפשרת לשחקני הטניס להיעזר בטכנולוגיה ("עין הנץ") בקריאות גבוליות, נשים, בניגוד לגברים, מעדיפות לא אחת לקבל את דין השופט ומוותרות על האופציה.
ד"ר אילן תמיר הוא מומחה לתקשורת ספורט באוניברסיטת אריאל ובר-אילן.