אני לוזר?

באו: אנתוני ג'ונסון ואוסטין קרושר (בטרייד מאינדיאנה), דווין ג'ורג' (שחקן חופשי מהלייקרס), גרג באקנר (שחקן חופשי מדנבר), מוריס אייגר (בחירה 28 בדראפט).

עזבו: מרקיז דניאלס, דרל ארמסטרונג, רול מארשל וג'וש פאוול (בטרייד לאינדיאנה), אדריאן גריפין (שחקן חופשי, עזב לשיקגו), קית' ואן הורן (שחקן חופשי).

חמישייה: ג'ייסון טרי, דווין האריס, ג'וש הווארד, דירק נוביצקי, סגאנה ג'ופ (אריק דאמפייר).

ספסל: ג'ונסון, סטאקהאוס, דאמפייר (ג'ופ), קרושר, באקנר, ג'ורג', אייגר.

מאמן: אייברי ג'ונסון (מתחיל את עונתו השנייה המלאה).

מאזן העונה שעברה: 62 ניצחונות ו-20 הפסדים (מקום שני במערב).

אולם: אמריקן איירליינס סנטר (19,200 מקומות).

למה להתחיל מההתחלה אם אפשר להתחיל מהסוף? דאלאס הגיעה כפייבוריטית לגמר ה-NBA מול מיאמי, כשברשותה סגל עמוק יותר ומאוזן יותר. היא ניצחה את שני המשחקים הראשונים, הוליכה ב-13 נקודות 7 דקות לסיום המשחק השלישי, בדרכה לאליפות בטוחה, אבל אז התפרקה. נוביצקי לא הצליח להעלות את משחקו לגבהים בהם שיחק דווין וויד, ג'וש הווארד נראה מפוחד, ג'ייסון טרי לא הצליח לשמור על רמה אחידה, ואייברי ג'ונסון ביצע טעויות אלמנטריות מול פט ריילי. התוצאה הייתה הפסד ששבר את לבבות השחקנים ותושבי העיר, שקיוו להוריד את תווית הלוזרים אחת ולתמיד בעזרת טבעת מפוארת, אבל נאלצו לכתוב עוד פרק בספר הכמעטים של המועדון.

לפני אותו כאב לב, הייתה העונה הרגילה. נוביצקי שוב היה מועמד לתואר ה-MVP, ושוב סיים שלישי בדירוג. המאבס של ג'ונסון הפכו לקבוצה בעלת הגנת ברזל ומשמעת, אחרי שנים של רשלנות פושעת בצד הזה של המגרש תחת דון נלסון. לפתע הייתה להם נוכחות בלתי מבוטלת בצבע של ג'ופ את דאמפייר, ואפילו אגרסיביות מפתיעה של הכוכב הגרמני באזור הצבע. הווארד פרץ לבמה, וג'ונסון שידר לחניכיו שאין להם ממה וממי לפחד. בסיבוב הראשון של הפלייאוף הם הדיחו בקלות מפתיעה את ממפיס בסוויפ, ועלו בחצי גמר המערב ליתרון 1:3 על סן אנטוניו. הספרס הצליחו לכפות משחק שביעי אצלם בבית, ודאלאס הייתה קרובה קרובה להיות מקועקעת כקבוצה שלא מסוגלת לנצח, כאשר 7 שניות לסיום היא הייתה בפיגור 3. אבל, באחד המהלכים הגדולים בפלייאוף האחרון, לקח נוביצקי את הכדור לטבעת, קלע סל והוציא ממאנו ג'ינובילי עבירה, בזכותה כפה הארכה. ואז המאבס נראו כמו קבוצה אלופה. גם בגמר המערב השליטה הייתה שלהם, כאשר פיניקס מעולם לא איימה באמת לקחת את הסדרה. הגמר, כאמור, עשוי להחזיר לא מעט מסימני השאלה של ימים עברו.

מדד הכיף:

"זה עדיין עובר לי בראש", אמר נוביצקי לאחרונה על מאורעות הגמר. "בחודש שעבר היה לי לילה בו לא הצלחתי להירדם, כי חשבתי על זריקות העונשין שהחטאתי בסיום המשחק השלישי. עד יומי האחרון לא אשכח את הסדרה הזו".

"יש לי אינסוף זוגות גרביים כאלה", הציג לראווה ג'ייסון טרי את הגרביים החדשות שלו, שחורות עם הלוגו של גביע האליפות ע"ש לארי אובריאן. "אני כל הזמן חושב על הגמר, לכל מקום שלא אלך. אז אני גורב את הגרביים האלה כדי להיזכר כל פעם על מה אני נלחם".

זו השאלה המרכזית שנשאלת לגבי דאלאס בעונה הקרובה. איזו חוויה הם יקחו איתם מההפסד הקשה, והאם יצליחו לנתב את האנרגיות למקומות חיוביים (כמו גרביים), ולהימנע ממקומות נעימים פחות (כמו לילות ללא שינה). כשרון יש למאבס די והותר, וגם ניסיון, עומק, ואיזון בין כל האספקטים של הספורט עם הכדור הכתום. טרי (רק 3.8 אסיסטים למשחק) והאריס (3.2 למשחק) יוצרים צמד גארדים זריזים שדוחפים את הכדור קדימה, חותכים את ההגנות במהירות מפחידה, ויוצרים בלגאן אצל היריבה. טרי גם צלף ידוע מאחורי הקשת.

העונה יהיה מאחוריהם רכז אמין וסולידי, אנתוני ג'ונסון, שיודע לנהל את המשחק בצורה איטית ומבוקרת, דבר שחסר לקבוצה בגמר האחרון. ג'ונסון גם יאפשר לטרי לזוז לעמדה מספר 2 במאני טים ולהתרכז בהתקפה. גם סטאקהאוס, מועמד קבוע לתואר השחקן השישי של העונה, מהווה אופציה התקפית יעילה מאוד מהספסל, בעיקר באחד על אחד.

את דירק תמיד כיף לראות, אבל הגרמני חייב לשים מאחורי את הפאשלות בגמר ולהתרכז בסדרות שנתן מול פיניקס ומול סן אנטוניו, אז נראה כמו השחקן הטוב בעולם. אם ישמר את האגרסיביות שגילה אשתקד, ימשיך בחפירות מתחת לסלים על חשבון (כמה) מבולי שלשות, ולא יוותר גם בהגנה - שוב יהיה מועמד לתואר ה-MVP (הימור שלי: שוב יסיים שלישי, הפעם אחרי לברון ו-וויד).

בסך הכל ההתקפה של דאלאס עובדת על הרבה בידודים של אחד על אחד, עובדה שעשויה להשתנות מעתה כשג'ונסון על הפרקט . וזה לא שמדובר בחבר'ה אנוכיים, נהפוך הוא, אלא בשיטת משחק שהותאמה לסגל הקיים. בעונה שעברה מסרו המאבס 18 האסיסטים בממוצע למשחק, נתון שדירג אותה במקום הלפני אחרון (!) בליגה. ההתקפה שלהם עובדת על פיק אנד רולים פשוטים, על המהירות של הגארדים, על הכנסות כדור לנוביצקי או סטאקהאוס, ועל החדירות של הווארד. פשוט, נאה, יאה, ובעיקר - עובד.

מסקנות מכשלון ארה"ב במונדובאסקט:

האמת, אין מסקנות שדאלאס צריכה להסיק מהכשלון האמריקאי, ואת המסקנות שכן הסיקה מהפלייאוף האחרון, היא כבר הוציאה הקיץ אל הפועל. הנשיא דוני נלסון הוסיף לקבוצה שלו בדיוק את מה שהיה צריך: עוד ניסיון (דווין ג'ורג'), עוד רכז (ג'ונסון), עוד קליעה מבחוץ בעמדות 3 ו-4 (קרושר וג'ורג'), ועוד שחקן הגנה שישמור על ג'ינובילי/וויד (באקנר). ואם מוריס אייגר אכן יתגלה כגניבה הגדולה של הדראפט האחרון, כפי שטוענים בטקסס, אז מה טוב. בין כה וכה, הקבוצה שיש לאייברי ג'ונסון בנויה לקחת אליפות כאן ועכשיו, ללא שום קשר לנבחרת ארה"ב.

מועמד לפריצה:

ג'וש הווארד כבר סומן לפריצה בעונה שעברה, ואכן שיפר את מאזן הנקודות שלו מ-12 ל-15, אבל סבל מבעיית פציעות (שותף ב-59 משחקים בלבד), והתקשה לפתח משחק אול אראונד רציני ולהפוך לנשק אפקטיבי יותר. העונה מאמנו ביקש ממנו להעלות את כמות האסיסטים שלו מ-1.9 ללא פחות משלוש, כדי שבכך פעם שיחדור יחשוב גם על החברים. אם על הדרך ידו תהיה נטויה ליותר מחצי שלשה למשחק ואחוזי העונשין יעלו מ-73 - השמחה תהיה רבה. מטרה נוספת שהציב לו ג'ונסון היא לשבור את שיאו האישי של 1.5 חטיפות למשחק. אנחנו מוסיפים לו מטרה אחרת - להעלות את ממוצע הנקודות שלו ל-20, כי בטח כולכם זוכרים את הסטטיסטיקה המופלאה שלו מהעונה שעברה, אז רשם רצף של יותר כ-25 משחקים בהם קלע 20 והקבוצה ניצחה, מה שמראה את החשיבות העצומה שלו לקבוצה. ועכשיו שהראו לו דה מאני ונתנו לו הארכץ חוזה, הגיע הזמן לפרוע את המזומני.

מועמד לדעיכה:

אחרי עונה בינונית פרץ דווין האריס לתודעה בסדרת חצי הגמר מול סן אנטוניו, אז שולב לפתע במשחק השני בהרכב, ולא יצא ממנו עד שהחל לדעוך בסדרה מול פיניקס. גם בגמר הוא היה בסדר נפקד, ולאור רוטציית הגארדים המתרחבת, יש לו סיבות רבות לדאגה מכך שמספר הדקות שלו יצנח מ-23 בעונה שעברה לסביבות ה-17. אם ג'ונסון יצליח לייצב את הספינה בכל פעם שהוא על הפרקט, ואם באקנר יוכיח את עצמו בהגנה, מדובר בשני שחקנים נוספים שעשויים לשבת להאריס על המשבצת. שלא לדבר על התוספת של ג'ורג', שידחוף לכמה דקות בכל משחק את הווארד לעמדת השוטינג גארד. והרי האריס הוא גם ככה מין טווינר, שוטינג גארד בגוף של רכז, ואחד כזה יש כבר לדאלאס, והוא טוב מהאריס.

תסריט אופטימי:

דאלאס ממשיכה את התנופה שהייתה לה עד אותם ארבעה הפסדים רצופים בגמר, תופסת את המקום הראשון במערב עם 64-66 ניצחונות, ואחרי שסן אנטוניו ופיניקס מקיזות אחת לשנייה את הדם בחצי גמר המזרח, מחכים המאבריקס בשקט למנצחת, ונותנים לה בראש. נוביצקי, הווארד וטרי מתייצבים לשחזור הגמר מול מיאמי עם אש בעיניים, דלק במיכל, ועם המפתחות בפנים. הפעם הם לא מתכוונים לפשל.

תסריט פסימי:

משהו בבטחון של השחקנים מתקשה להתאושש מהטראומה, וג'ונסון לא מצליח בנאומים חוצבי הלהבות שלו להחזיר להם את האמונה. את העונה מסיימת דאלאס במקום השלישי במערב, ופוגשת את סן אנטוניו או פיניקס בחצי הגמר. זה מתחיל דווקא לא רע, אבל ברגע שהמצב מתחמם, הידיים מתקשות, העיניים מתערפלות, והמוח מתקדר.

תחזית:

אין קבוצה שבנויה כיום טוב יותר כדי ללכת עד הסוף. פשוט אין. למיאמי וסן אנטוניו יש יותר סטאר פאוור, אבל הרול פליירס מסביב כבר בירידה, ופיניקס לבטח מוכשרת יותר, אבל יש מסביבה המון סימני שאלה. לדטרויט ולשיקגו יש עדיין הרבה מה להוכיח לפני שידברו שם על אליפות נוספת. בדאלאס, לעומת זאת, יש בסיס מאוזן, קבוצה שעושה הגנה עם הטובות ביותר, ועדיין מחזיקה בכלים התקפיים מרשימים; יש לה מאמן שנמצא בקו עלייה, וגיבוי מהספסל לכל מקרה שלא יבוא.