געגועים לחיבוקים חמים

לקראת צאת הביוגרפיה החדשה שלו, התראיין [[אריק איינשטיין]] למוסף "ספרים" של עיתון "הארץ". "מה יש לנו בחיים חוץ מהעבר שלנו?", התפייט האמן המהולל, האיינשטיין האמיתי, "זה לא בדיוק געגוע, סתם נעים להיזכר. זה לא שפעם, כשחיינו את החיים האלה של קולנוע עדן וגגות פתוחים ושמים זרועי כוכבים, אז הלכנו ברחובות ואמרנו 'איזה יופי, איזה שקט'". מחבר הביוגרפיה, עלי מוהר, חידד את הסוגיה. "השאלה היא מה קורה לאדם שלא כל כך משתנה בעולם שמשתנה".

אין דרך יפה יותר לתאר נוסטלגיה. העולם סביבנו מתהפך, אבל בפנים אנחנו עדיין אותם ילדים, שאוצרים את אותן חוויות ראשוניות. זה לא שפעם היה כל כך טוב, אבל זה לא מונע מאיתנו להתגעגע. אף ילד לא יכול לשכוח את הפעם הראשונה שבה נגלה לו משטח הדשא הבוהק באיצטדיון בלומפילד. סביר להניח שבמציאות האיצטדיון היה מזוהם, הבטונדות היו מכוסות טינופת, והדמויות העמומות שישבו לצדך הם אותם פרחחים שממלאים את היציעים כיום. אבל בזיכרון הכל קסום. עוד 20 שנה יקום העיתונאי המתוסכל שיתגעגע ל-2006, שיסתכל בערגה לתמימות, לנאיביות ולאותנטיות של תקופת גאידמק. "זה לא בדיוק געגוע", הוא יחזור על דבריו של איינשטיין, "אבל סתם נעים להיזכר". להלן כמה דברים שחקוקים בזיכרון, ונעלמו.

נדמה שפעם יום שבת נמשך הרבה יותר מ-24 שעות. הוא היה עולם ומלואו. כיום הוא משמש בעיקר לצבירת שעות שינה אחרי השבוע המפרך, אבל פעם הוא התחיל כבר ב-8:00 בבוקר. אי אפשר היה לישון. מי בכלל רצה לישון? לישון זה משעמם. הציפייה לשעות אחר הצהריים, לנעימת הפתיחה המרגשת של "שירים ושערים", הייתה בלתי נסבלת. היה זה יום ארוך וקסום, שמוקדש כולו לאגדות ספורטיביות, לסיפורי נסים ונפלאות, לדרמה המרגשת שנקראה הכדורגל הישראלי.

קולו של גדעון הוד הדהד בכל בית בישראל. כל איתות היה התקף לב, לכל שער הייתה משמעות. הליגה הלאומית הורכבה מ-16 קבוצות נפלאות, ומאחורי כל אחת מהן עמדה מסורת מחייבת. הרדיו, אותו מכשיר ארכאי, העביר בשידור חי את ההתרחשויות והרעיד את לבבות המאזינים. כשדני דבורין תיאר באקסטזה שער של זאהי ארמלי, יכולת לדמיין ברוחך את המבצע הכביר של הספורטאי הדגול, את הרשת המפרפרת ואת הרעד ביציעים. מאוחר יותר, כשראינו את ב"משחק השבת" שהביצוע שונה לגמרי מהתיאור הרדיופוני שלו, זה כבר לא שינה דבר. העיקר שבאותו רגע במוח נחקק שער גדול.

כיום, בשנת 2006, תמורת 19.90 שקלים בלבד, השבת כבר נראית אחרת לגמרי. פתאום, דווקא כשהשחור לבן נעלם, הכדורגל הרבה יותר אפור.

המסחור של הכדורגל העולמי פגע פגיעה נואשת באותנטיות של הליגה האנגלית. לא היה טהור ממנה. יציעי העמידה הישנים, הגדושים באוהדים מסורים, מהווים עד היום מקור ומופת לרומנטיקה הספורטיבית. שירתם הבלתי פוסקת של הצופים, שהייתה פסקול מרגש וקבוע לכל משחק והתמודדות, הייתה מצמררת ובלתי נשכחת. לא ניתן היה להבין מה בדיוק הם שרים, אבל ידעת שמדובר בשיר אהבה פשוט. או שנאה. מהבית ניתן היה לחוש באדי האלכוהול שאופפים את היציעים, את המחויבות לניצחון, את ההקרבה, את הנחישות של השחקנים, את האהבה הבלתי מתפשרת למשחק.

היום הקהל באנגליה התפנק. מחירי הכרטיסים מונעים מהפרולטריון למלא את היציעים. אדם שמשלם עשרות לירות שטרלינג מצפה לתמורה. קהל של קונצרטים. בהדרגה האיצטדיונים הישנים והאינטימיים מפורקים, ובמקומם הוקמו מפלצות ענק שמטרתן לשאוב כסף. כשמשחק בין צ'לסי לליברפול מסתיים ב-0:0, אי אפשר שלא להיעצב. ולא שבעבר כל משחקי העונה סיפקו הרבה שערים, אבל לפחות זה לא נבע מטקטיקה הגנתית של מאמנים זרים. הייחודיות של הכדורגל האנגלי נעלמה. כבר לא רואים את הבלמים האלכוהוליסטים וחסרי השיניים, את המשטחים הבוציים, את ההרמות המיותרות, את הכסחנות והברוטליות של כדורגלנים חסרי טכניקה. ואנחנו מתגעגעים.

בעבר הייתה הפרדה ברורה בין סוגים שונים בתכלית של כדורסל: ה-NBA, וכל השאר. מדובר היה בשתי רמות מובהקות של איכות ספורטיבית. הכדורסל האמריקני היה נוצץ, מלהיב ואטרקטיבי. הליגה האירופית, לעומת זאת, נראתה עלובה ואיטית לעומת המהירות והאתלטיות של האמריקאים. יחסי הכוחות היו ברורים. נפילי ה-NBA, אלו שלא עמדו בסטנדרטים הגבוהים, הגיעו לאירופה והיו כוכבים, סופרסטארים. הגארדים היו מלכי הסלים, הסנטרים היו בלתי עצירים. החוק המטופש שלא איפשר לכוכבי ה-NBA להופיע באולימפיאדות ובאליפויות העולם מנע התמודדות ישירה בין הכבדות האירופית לשטף האמריקני. כשסוף סוף זה קרה, ב-1992, אף אחד לא הופתע. הדרים טים כתשו את היוגוסלבים החיוורים. כצפוי.

"אני רואה את הילדים של היום, והם רק רוצים להיות כוכבים", אמר סר צ'ארלס בארקלי כשנבחר להיכל התהילה, "אנחנו פשוט רצינו להיות שחקנים גדולים". משהו קרה לשחקנים בליגה הטובה בעולם. הכסף הגדול נותן את אותותיו. כשילד בן 22 מקבל חוזה של 120 מיליון דולר, פתאום טבעת האליפות כבר לא קריטית כמו חוזה האימוץ בנייקי או אוסף המכוניות בווילה של הפילגש. הכוכבים החדשים הם לא יותר מנובורישים ראוותנים, שמתעניינים רק בסטטיסטיקה האישית שלהם ובהיילייטס. יותר חשוב להם להיראות טוב מאשר לנצח.

אליפות העולם האחרונה ביפן גרמה נזק בלתי הפיך ל-NBA. כבר התרגלנו לדומיננטיות של זרים, כמו השחיף מקנדה או הרובוט הגרמני; אבל כשדווין וויד לא מצליח למצוא פתרונות הגנתיים לפיק אנד רול של פאפאלוקאס, זה כואב. ה-NBA כבר לא יחזור להיות מה שהוא היה.

פעם אלי דריקס היה השחקן האהוב בכל העולם. הוא אף פעם לא נצץ, מעולם לא הבריק, אבל הנחישות שלו חיפתה על המגבלות שלו. דוביד שוויצר צדק. לא היה ביטוי שיותר הלם את דריקס מאשר "שק תפוחי אדמה". מצד אחד גדול, כבד ומגושם; מצד שני, פרי אדמה נפלא, אחד מאבות המזון, משהו שאפשר לחיות עליו שנים ולהתבסס עליו. הוא לא ידע לעבור שחקן, אבל המאסיביות שלו ברחבות הכריעה הגנות. תנועת הרגליים שלו הייתה מסורבלת, אבל משחק הראש היה פנומנלי. הוא היה איטי וסטטי, אבל זה הספיק. הציפיות ממנו היו מינימליות, והוא הפתיע בכל פעם מחדש.

עכשיו הוא עומד בראש הפירמידה. לבד. אין לידו עוד עשרה חברים. הכל תלוי בו, ורק בו. כדורגלן העבר, שרכש את תהילתו הודות לעבודה קשה ולמסירות, כושל פעם אחר פעם. הוא עושה טעויות, ואין מי שיתקן. פתאום המוגבלות שלו בולטת. פתאום זה כבר לא מספיק שדריקס נותן את כל מה שהוא יכול.