אירופה או שכונה

באו:

אלירן אלקיים, מריו לוצ'יץ', יניב בסון, ליאור אסולין.

עזבו:

ארנסט אטצ'י, רוני גפני, משה ביטון.

עם בני יהודה יש תחושה מתמדת של משבר התקליט השני. מאז סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, התקופה בה חגגו הנסיכים שזכו לכינוי "הטריו"- שירזי, גורדנה ואייזנברג - בשילוב המלך בן טובים וכמעט זכו באליפות, בני יהודה הזכירה להקת רוק צעירה, שעוד רגע חותמת בחברת תקליטים גדולה. והרגע הגיע. גיורא שפיגל, משה סיני ורוני לוי הציבו בשנת 1990 את שכונת התקווה בפסגת הכדורגל הישראלי.

מאז בשכונה לא מצליחים לשחזר את ההישג וחיים בתסכול מתמיד. נכון, הם נשארו באזור הצמרת, ושמרו על כדורגל אטרקטיבי בשנים של רביבו, מזרחי וקודריצקי, אבל את הפסגה הם לא כבשו שוב. אחרי שנכנסה הבעלות הפרטית והכסף של שחר, בני יהודה נעלמה. ברזיל הלכה, ונשאר רק העשן של רחוב האצ"ל בת"א. הקבוצה דשדשה בין תחתית למרכז.

עד העונה החולפת, שנפתחה במספרת מנצחת של משה ביטון לרשת הגלקטיקוס והסתיימה במקום רביעי וגמר גביע. אחרי הרבה זמן היה נדמה שהניצוץ חזר: ראובן עובד קיבל במה, אלי ביטון הפך חלוץ, משה ביטון הגיע לנבחרת ואסי בלדוט עשה קולות של בעל הבית. בני יהודה באירופה.

רק שבינינו, סלובקיה זה לא בדיוק אנפילד, וכמו שזה נראה בני יהודה תשאיר את רוב המאמץ לארץ ותתרכז בניסיון לקבוע את מעמדה בין הקבוצות המובילות של הליגה, משמע 6-4. סופיה תישאר מבחינתה געגועים לקזינו. לבני יהודה עדיין חשוב להשאיר מאחור את תדמית קבוצת התחתית, והשנה זה הולך להיות קשה יותר.

קודם כל, בגלל אניימה וניצן שירזי. מצד אחד, השוער הכי טוב בארץ, שחתום בקבוצה עד 2008, וחוץ משמועות על התעניינות מצד וויגאן, לא נראה שהוא הולך לשום מקום.

מצד שני, המאמן הכי מבטיח בליגה, כזה שלקח קבוצה קטנה וייצר ממנה כדורגל ראוי רוב שלבי העונה והכי חשוב: תכליתי. אסי בלדוט הוא קפטן שצמח מהילדים של השכונה והשילוב בין ראובן עובד, ליאור אסולין ובטורינה, בחיפויי של קובצ'ביץ', אחד הזרים השקטים והיעלים בליגה, יוצר חבורה מלוכדת בעלת אוריינטציה התקפית מרשימה. למרות העזיבה של ביטון וגפני, שירזי הצליח לשמור על הנוסחה המנצחת שלו, שהוציאה את בני יהודה מבורות התחתית.

1. כי אי אפשר לסמוך רק על השוער. קבוצה בלי בלם מתקשה לשחק כדורגל. לוצ'יץ' לא יגיע עד מחזור הפתיחה. אם לשפוט לפי המשחק נגד הפועל כפ"ס, להזכירכם היורדת הוודאית רוב העונה שעברה, החניכים של שירזי, כולל הוא עצמו, לא מסוגלים לשחק בלי אניימה. בטח לא בזמן שאת עובד מעסיקה יותר הפריזורה ממה שקורה על המגרש. אתם רואים קבוצה רצה למעלה, שבאמצע התקפה עושה המשחק שלה חוזר אחורה לאסוף את הגומיה שנפלה לו? עכשיו תוסיפו לזה את הגריז של אסולין. ובכלל קבוצות מרכז טבלה, קשה לדעת על איזה צד יקומו בבוקר.

2. בגלל אירופה. רוב הקבוצות הקטנות, שמגיעות בפעם הראשונה למפעל אירופי, מתבלבלות וקורסות בליגה, ע"ע מ.ס אשדוד. בני יהודה לא רגילה ללוח זמנים שכזה, להכנה כזאת לחוצה לליגה, והעול הכלכלי שכרוך בהעברת המשחק לחו"ל לא אמור להקל על שינויי מזג האוויר.

בתחילת העונה עוד יהיו צחוקים: קותה יצעק "ה-ת-ק-פ-ה!!!" כל חמש דקות ויריץ בדיחות על עובד; פרדי המשוגע יתפוצץ מצחוק ו-200 הצופים ביציע הריק של בלומפילד יזכו למעט נחת. אבל בסך הכל, ככל שתתקדם העונה, האווירה תחזור להיות שלילית, במיוחד אם התחזית הפסימית תתממש.

ליאור אסולין. השילוב של החלוץ הפורה להפליא מבית"ר עם ראובן עובד ואוהדי בני יהודה התובעניים, מבטיח גדולות ונצורות. או שאסולין, בחסות עובד, יכפיל את כמות השערים שלו וייהנה מתוכנית המשחק המבריקה של ניצן שירזי, או שחבית חומר הנפץ המלאה באגו תתפוצץ. בכל מקרה, יהיה כיף. איכשהו, על סמך ניסיון העבר עם שירזי, נראה כי המאמן המוכשר יידע לחבר את הסקורר למערכת החדשה ולהפיק ממנו גם העונה מספר דו ספרתי של שערים.

אסולין, בלדוט ועובד. רוב הסיכויים שאפילו פיזית ועם חברים.

טוקבק אופייני לקבוצה:

"מוטי ששון לנבחרת" (גבי העצבני)

"ניצן, בני יהודה קטנה עליך" (אוהד מכבי ת"א מתוסכל)

איפה הם יהיו בעוד 5 שנים:

כמו אוויר שלא זז, עדיין ינסו לשחזר את סוף שנות השמונים ויסתפקו במקומות ארבע עד שש.

הימור בווינר:

מקום חמישי, תלוי בזרים של אלי כהן במכבי.