הסמל האחרון?

חמי אוזן - אגדה

בעוד מספר שנים, שמעון גרשון יבין שהרווח שלו מהמעבר לבית"ר ירושלים היה שלילי. גרשון אולי יחגוג בסוף העונה עוד אליפות בטדי, מנהל הבנק שלו בטוח יהיה הרבה יותר נחמד, אבל על דפי ההיסטוריה של הפועל ת"א, לצד השם שלו, יהיה כתוב "עוד שחקן בית טוב שצמח באגודה", לא יותר. כמו רבים וטובים בעבר, שלא הגיעו למעמד האלמותי של שחקנים כמו אלי אוחנה ואבי נמני, מעמד שרק ספורטאים יחידי סגולה מגיעים אליו. גרשון היה רחוק חוזה אחד מהמעמד ההיסטורי הזה, כזה שהיה מתייג אותו כך למשך כל חייו לצד שייע וחודורוב, אבל הוא ויתר עליו בקלות רבה מדי. עם כל ההבנה לשיקולים הכלכליים הלגיטימיים שהנחו את גרשון בסופו של דבר, שחקן כדורגל במעמד הזה צריך לקחת את הגורמים הנלווים יותר ברצינות.

אבי נמני, לדוגמה, יכול היה להרוויח הרבה יותר כסף בבית"ר ירושלים ההיא של דדש ובקבוצות אחרות, אבל ידע להעריך יותר את הנכס האלקטורלי וההיסטורי שיש לו במכבי ת"א ולעולם לא חשב להתנתק ממקור כוחו. בזכות הדברים האלה, נמני היום הוא הרבה יותר משחקן. אלי אוחנה חזר מאירופה לבית"ר ירושלים בליגה הארצית, בדיוק שנה אחרי שמלמיליאן עבר בצורה מעוררת מחלוקת למכבי ת"א, ותפס לו את הבכורה. גם לאוחנה חיכתה הצעה קוסמת יותר כלכלית בהפועל ת"א, אבל ברוב חוכמתו הוא לקח בחשבון גם השיקולים הללו ונהנה ממעמד חסר תקדים עד היום. ההילה תלך איתו לעולם ולא ניתן לאמוד את שוויה.

אפשר למצוא עוד דוגמאות רבות לכך, כמו זאת של דייגו מראדונה, שהעדיף להישאר בנאפולי למרות החיזורים של מילאן הגדולה, או זו של תיירי הנרי העכשווית, אבל הנקודה ברורה: גרשון הפסיד בעצם המעבר לבית"ר ירושלים את החלק הגדול שלו בזיכרון ההיסטורי של אוהדי הפועל ת"א, את צבא המאמינים שיילך איתו גם כאשר הוא יפרוש סופית לקריירה מוסיקלית, ערך ששווה יותר מ-200 אלף דולר, שישכבו סתם בחשבון הבנק.


דוד רוזנטל - עובדה

עידן הסמלים לא נגמר היום או אתמול, הוא מת כבר שנים, מאז שהכסף הגדול נכנס לכדורגל. מדי פעם מפציע סוג של מאבק, שמזכיר את הרומנטיקה של שנות ה-60, שבהן שחקן שהיה מזוהה עם האגודה לא היה מעז לחצות את הכביש, אבל כבר אין יותר מדי תופעות כאלו. בשנים האחרונות רק שחקן אחד מחובר קשר בלתי ניתן לניתוק לקבוצתו: אבי נמני במכבי ת"א. וזהו.

ננסה להגדיר "סמל" (ולא, יוסי אבוקסיס – אם תהית, אתה לא נכנס לקטגוריה) – שחקן שהלך עם המועדון כברת דרך ארוכה, בדרך כלל אחד שגדל בו, ושם אותו על המפה. אלי אוחנה, שחזר מבראגה ישר לליגה הארצית כדי להביא אליפות לבית"ר, הוא סמל. נמני, שמזוהה יותר מכולם עם מכבי ת"א של שנות ה-90, הוא סמל. אהוד בן טובים הוא סמל, גיל לנדאו קיבל בזכות את הכינוי "תשע לב אדום". אורי מלמיליאן ומשה סיני גם הם אמורים להיות סמלים, אבל שניהם עזבו את ספינת הדגל לקראת סוף הקריירה, כך שיש כוכבית בצד. ברקוביץ' וראובן עטר הם סמלים שמכבי חיפה, במסגרת מסע פיזור האבק שלה על כל פיסת רומנטיקה, מנסה להשכיח.

שמעון גרשון אמור לענות להגדרה. שחקן שהפך את הפועל ת"א מקבוצה אפורה וחסרת עתיד לכזו שנותנת פייט למילאן בסן סירו. אדם כריזמטי, שהיה הכי אדום שיש מאז תחילת המילניום. אבל אפילו בהפועל, אפילו עכשיו, כשרק עזב, הוא לא נחשב לסמל. גרשון צודק, הפועל די הראתה לו את הדרך החוצה בשנה האחרונה. רק שהיום הכל נעשה בצורה צינית, עניינית והיי טקית – אנחנו מציעים לך סכום. רוצה? תשחק אצלנו. לא רוצה? חפש מקום אחר. כך גם היה במקרה אריק בנאדו, סמל נוסף, שהמריבה שלו עם חיפה עוררה פיהוק עצבני. כשבהפועל התעוררו, נהיה מאוחר מדי.

מצד שני, השחקן עצמו לא הפגין אבירות נפש גדולה מדי ולא עשה את הוויתורים בשביל המועדון בו גדל. גם אצלו השיקול היה קר ומחושב. העזיבה שלו תהיה שקטה. אף אחד לא ישרוף צמיגים, כמו שעשו ברחוב האצ"ל בעקבות מכירת בן טובים, ואיש לא יעשה את חרם המינויים, כמו במקרה נמני.


שחר פרנהיימר - עובדה

עבור הרוב הגדול של אוהדי הפועל, היום בו שמעון גרשון הודיע כי הוא עוזב לבית"ר, ייזכר כיום שחור, יום שיסומן בפנקסים ויישלף פעם או פעמיים בשנה, כשהסמל של הפועל בעשור האחרון יבוא לביקור עם בית"ר בבלומפילד. גרשון, שאחרי אבוקסיס היה השחקן הכי קרוב ללב האוהדים, סיים את הרומן שלו עם החולצה האדומה.

עבור האוהדים לא יכול להיות דבר יותר כואב מעזיבה של סמל, של שחקן כל כך חשוב הן מבחינת ההזדהות והן מהבחינה המקצועית. גם לגרשון בטוח כואב, אבל בגלל זה הוא בישל את העזיבה שלו על אש קטנה, כבר כמה שבועות טובים. הכתובת הייתה על הקיר, עכשיו רק בא מישהו והוריד את כיסוי הבד שהיה מעליה.

גרשון, שדווקא יצר לעצמו תדמית של רומנטיקן חסר תקנה באמצעות ראיונות שוברי לבבות (ושלישיית זמר הזויה בה נטל חלק), הוכיח שהוא לא שונה מאף אחד אחר והלך אחרי הכסף. אבל לא רק הכסף היה זה ששכנע אותו לעזוב: היו שם גם שנה קשה, בה הקבוצה כמעט ירדה ליגה, ועוד שנה טובה עם גביע בסופה, אבל כזו שבה יותר מדי משחקים היו לפרוטוקול בלבד. בבית"ר, שם הלחץ הגדול והכסף ידברו בעונה הקרובה, בנו סגל חזק הרבה יותר מאשתקד, אחד שיכול לחולל מהפכה של ממש בכדורגל שלנו, הצמא כל כך לשינויים.

בגיל 28, כשיש לו עוד שנים יפות לתת, אבל גם לא מעט שנים מאחוריו, שחקן כדורגל זקוק בדרך כלל לדרייב מחודש. כמו בחיים, כך גם במגרש. אם נוסיף לכך את השיקול הכלכלי, אז אפשר לומר בכנות, שכמעט כל אחד היה נוהג כמוהו. סמל בהפועל הוא היה, וסמל יישאר, אבל היום גם לסמל יש מחיר. לפעמים הסמלים הם אלה שעוזבים, ולפעמים המועדון הוא זה שמאבד עניין בסמל, ומתחיל לחפש מותגים חדשים. תשאלו את שייע.


פז חסדאי - עובדה

רוב אוהדי הכדורגל אף פעם לא יוכלו להזדהות עם האינטרסים של השחקן הבודד, אלא רק של הקבוצה כמכלול. מבחינתנו, אין מדובר בבני אדם עם רצונות ואמביציות משלהם, אלא בחלקים קטנים מהפאזל על הדשא. הם מחויבים לעשות את העבודה שלהם, וכמו

חמי אוזן – עובדה

לפחות מבחינת צורת המחשבה, בית"ר אכן מנסה לאמץ את קו המחשבה של מכבי ת"א, שקונה כל שחקן ישראלי טוב שצץ בשוק ומונעת ממנו לקחת את האליפות הנצחית של שמעון מזרחי בקבוצה אחרת. אחרת, איך אפשר להסביר את ההצעה חסרת הפרופורציות ליניב קטן? המטרה האפשרית היחידה היא להחליש את מכבי חיפה.

באופן לגיטימי מבחינתה, בית"ר רוצה כל שחקן ישראלי טוב, ואין הרבה כאלה. השאלה העיקרית האם חלק מאותם שחקנים לא יגמרו כמו יניב גרין וגור שלף. התשובה היא שכנראה שכן. טוטו תמוז הוא עדיין תלמיד תיכון רך ותמים. לא בטוח שלחץ של קבוצה גדולה זה מה שהקריירה שלו צריכה, בוודאי לא נדנדה קבועה בין הספסל להרכב. בגילו, טוטו תמוז צריך לשחק 90 דקות בכל שבת, כדי שהכשרון הענק שלו לא יקפא וימות. במצבו, עדיף לו להישאר אך רק בהפועל פ"ת ולהוכיח בחממה הקטנה שם שהוא מסוגל לתת עונה שנייה טובה ברציפות, דבר לא פשוט בכלל. זה סוג של מבחן אופי להרבה כשרונות ישראלים, שצצים לעונה אחת ואחר-כך דועכים. חואן רומן ריקלמה, למשל, בחר לעבור לברצלונה בגיל צעיר מדי ונעצר, עד שהבין כי עדיף לו לפתח את הכישרון במקומות אחרים כמו ויאריאל. השינוי החד הזה פגע לא מעט בשחקנים צעירים שהתנתקו מכור מחצבתם, לאחדים מהם זה עלה בקריירה.

גם לבית"ר ירושלים, שרכשה את כרטיסו של החלוץ הצעיר, מומלץ לקחת את הדברים האלה בחשבון ולהשאיל אותו בחזרה להפועל פ"ת, כדי שהיא תקבל בעוד שנה או שנתיים את המוצר המוגמר. הבעיה שבית"ר חושבת כבר כמו מכבי ת"א בכדורסל, והחשש שיעקב שחר יזכה בתמוז חזק יותר מכל שיקול רציונלי.


דוד רוזנטל – אגדה

ההתייחסות לעניין הזה מאוד בעייתית. כששחקן כמו טוטו תמוז, כישרון עצום, מגיע לבית"ר ומתחרה עם עמית בן שושן על אותה משבצת, הנזק העתידי שעלול להיגרם לכדורגל הישראלי ולשני השחקנים גדול. אבדן הזהות והפיכתה של בית"ר לאוסף שכירי חרב, שלא ממש מכירים את מורשת ז'בוטינסקי עלול לטשטש סופית את הזהות במועדון הכי שבטי בארץ.

אבל צריך להסתכל על התמונה במלואה: בית"ר ירושלים צמאה לאליפות, והליגה רוצה שמישהו ייתן תחרות למכבי חיפה. אם טוטו תמוז לא היה מגיע לבית"ר, סביר להניח שבשלב זה או אחר הוא היה לובש ירוק, כמו כל שחקן מוכשר שדרך על הדשא באורווה בפ"ת ב-15 השנים האחרונות.

כדי להעמיד קבוצה שתתחרה בחיפה, בית"ר חייבת להשתמש בנשק שלה. שנים שהירוקים היו לוקחים שחקנים ומייבשים אותם על הספסל, אבל כתוצאה מכך אותם שחקנים לא היו מגיעים לקבוצות יריבות. זו אסטרטגיה לא הוגנת בעיני המתבונן מהצד, אבל מאוד לגיטימית מבחינתם.

ההבדל הגדול בין מכבי בכדורסל לבית"ר בכדורגל הוא במסר: מכבי הורגת כל פוטנציאל לתחרות, בעוד שבית"ר מנסה להחיות אותה. כל עוד זה קרה רק בחיפה ניתן היה להשוות לצהובים, אלא שכשזה קורה ביותר ממועדון אחד, העסק דווקא מתעורר לחיים. מצד שני, אפשר להעריך שאם הקבוצה לא תצליח במהרה יתחיל הקהל בטדי לגרגר בעצבנות, אבל אי אפשר לבוא בטענות לקבוצה שרוצה ליטול את הבכורה אחרי שנים שחונות. המטרה מקדשת כל אמצעי.

שחר פרנהיימר - עובדה

אחרי העונה המסחררת שעברה על בית"ר מאז הגעתו של ארקדי גאידמק, ידעו גם הטייקון עצמו וגם האוהדים שזו רק ההתחלה. הצהרת הכוונות נורתה לאוויר, השמות שנחתו בטדי הוכיחו שלא מדובר בפנטזיה סהרורית, וכולם חיכו בקוצר רוח לראות אילו אורחים פורחים ישחו בקלחת העונה. לאחר החתמתם של ארדילס וזנדברג, הוסיף ארקדי בלחיצת עכבר לסל הקניות שלו את שמעון גרשון וטוטו תמוז, וכל זאת עוד לפני שהובאו זרים חדשים. למביט מהצד זה נראה מבטיח, וייתכן שההבטחה הזו אכן תמומש.

טוטו תמוז כבש בעונה שעברה 11 שערים, אבל עדיין לא הפך מהבטחה לחלוץ שהוא יכול להיות. הוא עדיין בגדר חומר גלם משובח, שצריך זמן וביטחון בשביל לפרוח. כדי שתמוז לא יעצר בשנה שיכולה לעשות עבורו את ההבדל וכדי שיוכל לתת לבית"ר תרומה גם בטווח הארוך, כדאי לקוות שגיא עזורי והצוות בבית"ר יבהירו למנג'ר הארגנטינאי מה יש להם בידיים. אם ארדילס יצליח להגיע לליבו של תמוז, והחלוץ יצליח לעמוד בלחץ מבחוץ, ובמאבק מבפנים על חולצת ההרכב, שני הצדדים יוכלו להרוויח.

אבל השאלה הגדולה היא אם בכלל נעשה תכנון מקצועי כלשהו, שיוכל לאפשר לכל הכלים ההתקפיים שיש לבית"ר בסגל, להתיישב בדיוק במקום המתאים, בהרמוניה מקסימלית. לפי הראיונות המתרברבים של שקלאר בתקשורת, נראה כי עבור היו"ר וארקדי הקרב האמיתי מתרחש בכלל מחוץ למגרש: "תראו, קניתי את טוטו", משוויץ היו"ר. "כן, אני יכול לאשר שגרשון בדרך אלינו", הוא חותם בחיוך. החיוכים מתחת לשפם משדרים משהו לא נעים ומתנשא, כזה שדווקא לא מתאים למועדון אותו שקלאר מייצג. כרגע זה נראה מעניין, אך רק בסוף העונה נדע אם הכפולות והמשולשים ששם ארקדי בטופס יביאו לו את הפרס הגדול, או את תואר המהמר הכפייתי.