וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סולומון, שיחקת אותה

28.4.2006 / 17:35

מתת האל פיליפ חבאבו צריך להודות לאלוהים על טרפוד עסקת מכבי, כי לנהל קבוצת כדורגל בישראל זה עסק ממש לא משתלם

"מתת אל" כינה השבוע לוני הרציקוביץ' את האסיר לשעבר פיליפ סולומון-חבאבו, שעמד לגאול אותו מייסוריו ולחכור ממנו את מכבי ת"א. בקבוקי השמפניה בביתו של הרציקוביץ' כבר עמדו להיפתח, לנוכח הידיעה שסוף סוף נמצא הפראייר שלוקח ממנו את הסחורה המעיקה שבבעלותו, אך חשיפת עברו הפלילי של חבאבו הביאה לביטול העסקה, או לפחות הערימה קשיים על השלמתה.

למרות זאת, הסופרלטיבים המופרזים ששפך לוני על שותפו החדש חשפו אמת ברורה: הוא משתוקק להיפטר מהעסק הכושל, שגובה ממנו זמן, כסף ואנרגיות. בסופו של דבר, לא ברור מי ניצל יותר מביטול העסקה: האם אלו הרציקוביץ' ואוהדי מכבי, שעמדו לשים את יקירתם בידיו של שרלטן מפוקפק נוסף, או שמא סולומון-חבאבו עצמו, שכמעט לקח על עצמו את אחת המשימות המורכבות ביותר בספורט העולמי: בעלות על קבוצת כדורגל בישראל.

אין אפשרות להרוויח כסף

אחרי כשני עשורים, שבמהלכם הכדורגל המקומי ניסה להסתגל לעידן המקצועני, כבר ברור באופן מוחלט מדוע אין טעם לקנות קבוצה בישראל: אין סיכוי להרוויח מזה כסף. עבור רוב הקבוצות ההכנסות היחידות מתקבלות מהטוטו ומהטלוויזיה, וכל הכנסה פוטנציאלית אחרת תגרור עמה באופן מיידי הוצאות גדולות יותר. כשקבוצה מצליחה נהנית מעלייה במכירות הכרטיסים, הפרמיות על הנקודות ומענקי הבונוס מקזזים את כל הרווחים. מלבד זאת, הכוכבים המקומיים עדיין זוכים משום מה למשכורות לא פרופורציונליות.

אפילו הצלחה במפעלים באירופה יכולה לגרום לנזקים כלכליים. בהשתתפות בצ'מפיונס ליג טמון פוטנציאל הרווחים הגדול ביותר, אך עד עתה רק פעמיים הצליחו קבוצות ישראליות להגיע למפעל, אך ורק בזכות הגרלות נוחות. מכבי חיפה, לעומת זאת, משקיעה כל שנה מיליוני דולרים בבניית סגל שיתאים לרמות הגבוהות של היבשת, אך מודחת בשלבים המוקדמים ונושאת במשך כל השנה את העול הכספי הכבד של הכישלון, כך שאליה וקוץ בה.

מכירת שחקנים למועדונים הגדולים באירופה עדיין נחשבת להזדמנות הכי נוחה לגזור קופון, אבל מתברר שאין פה כל כך הרבה כישרונות כמו שאנחנו מאמינים. גם ביבשת לא פותחים את הארנק בנדיבות שאפיינה את הליגות הבכירות בעבר. כיום באירופה בעיקר מחפשים שחקנים חופשיים שמסיימים חוזה, והמועדונים הקטנים מאבדים את ההזדמנות לרווח ממכירת כרטיס השחקן.

יש להניח כי הרצון של חבאבו להשקיע במכבי ת"א התבסס על הבסיס הרחב של אוהדיה שמהווים פוטנציאל כספי גדול, אבל בישראל הדברים עובדים אחרת. ככל שלקבוצה יש יותר אוהדים, יש לה יותר בעיות וחובות. הקבוצות היחידות שקרובות לתקציב מאוזן הן דווקא הקבוצות הקטנות, נטולות האוהדים והצרות. בשורה התחתונה, להיות בעלים של קבוצת כדורגל זה כמו להיות מורה: אתה שם רק אם יש לך את הג'וק בראש ואת החזון, בידיעה שכסף לא תראה מזה.

התקשורת מציקה

"מי שלא נולד לכדורגל או לא גדל עליו ומכיר אותו מבפנים, עדיף לו שלא ייכנס לזה", מזהיר ג'קי בן זקן, שמוסיף בנשימה אחת: "וכמובן, אתה חייב את הגב הכלכלי". אך יש לזכור כי עבור חלק מהאנשים שנכנסים לכדורגל, הפסדים כספיים אינם מהווים איום. הסברה היא כי ההכנסות שהם מקבלים מפרסום שמם בתקשורת מעלה במאות אחוזים את הרווחים בעסקיהם המקבילים, רווחים שמחפים על ההפסדים הבלתי נמנעים בכדורגל.

אבל לשהייה התמידית בכותרות יש מחיר. התקשורת החטטנית חודרת לחיים הפרטיים, וגם רודפי הפרסום הגדולים ביותר מגלים שדי מהר זה נמאס. בשנים האחרונות, עם הכניסה המאסיבית של האינטרנט לעיתונות הספורט, כל ילד עם בלוג מחזיק רשימה עם הטלפונים הישירים של כל היו"רים בליגה, שנאלצים להעביר חלק גדול מזמנם בהכחשת שמועות ובסינון שיחות של עיתונאים צמאי דם. מקורביו של לב לבייב, לדוגמה, מספרים שבעשרות שנים של ניהול עסקים בכל רחבי העולם הוא לא ספג הטרדות טלפוניות מהתקשורת, כמו בחודשים שבהם הוזכר כמועמד לרכוש את הפועל ת"א. לבייב, אין פלא, נסוג בו מעסקת הרכישה, ודוברו אף דאג להכריז כמה וכמה פעמים שזה סופי. רק שלא יציקו לו יותר.

גם האוהדים לא משהו

אנשי עסקים שעוסקים בעבודות סטנדרטיות יודעים שאין סיכוי שהלקוחות שלהם ישאו אותם על כתפיים צוהלות בסיום יום עבודה מוצלח. מצד שני, הם יכולים להתנחם בעובדה שאותם לקוחות לא יחכו על מפתן דלתם וידרשו מהם להתפטר אם העסק עבר יום קשה. אדם שבוחר להתעסק בכדורגל יודע מראש כי מדובר בביזנס בעל מהות ייחודית, אבל כמובן שאסור לו להתייחס לזה כאל ביזנס, כי אז הוא יואשם בהתנשאות ובחוסר רגישות. האוהדים לא רואים את עצמם כ"לקוחות", ועבורם כלל לא מדובר ב"עסק", אלא בחוויה רגשית עמוקה. בגלל האופי העממי של הכדורגל, האוהדים בדרך כלל באים ממעמדות נמוכים, עם אופי טמפרמנטי ודרישות מוגזמות, לא פעם נוטים לאמוציונליות, חלקם אף לאלימות. אין פלא, אם כך, שאדם שנוחת בעולם הכדורגל אחרי שבילה את רוב חייו בייבוא ושיווק מוצרי אלקטרוניקה, לדוגמה, יכול להתקשות להסתגל למציאות שנכפתה עליו.

האוהדים הם עם כפוי טובה. הנטייה הטבעית שלהם היא לחפש ראש לערוף אחרי כל הפסד, והמטרה הראשית הרבה פעמים תהיה בעל הבית. הזיכרון הקצר מדחיק את הצלחות העבר, הדרישה היא לסיפוק מיידי, תוכניות לטווח ארוך אינן באות בחשבון. "כל העסק הזה הוא כל כך אמוציונלי", מסביר בן זקן, "שאתה לא יכול לצפות מאוהדים שייכנסו לראש של המנהלים ויתחשבו בכל השיקולים. אחרי המשחקים בלהט הרגע הם לא שולטים על עצמם ומשחררים את כל הכעסים שלהם".

רוני שאטן, שהגיע לבני יהודה מתוך רצון כן ואמיתי לעזור לקהילה ולתמוך בה, נסוג מהכדורגל אחרי תקופה מאוד קצרה, אחרי שאוהדים זועמים הקיפו את רכבו ודרשו ממנו להתפטר. לגד זאבי נדרשו רק כמה חודשים כדי לברוח בהיסטריה מבית"ר ירושלים. על הסבל שעברו לוני הרציקוביץ' ואשר אלון מאוהדיהם אין צורך להרחיב, גם יעקב שחר, שנחשב ליו"ר המצליח ביותר שהיה אי פעם בליגה, סבל מהתאכזרותם של חוליגנים. ואפילו סמי סגול, שכלל לא מקבל החלטות מקצועיות בהפועל ת"א ורק מזרים כספים למועדון, ספג קיטונות של רותחין מאוהדים. אז למה הם צריכים את זה בכלל?

sheen-shitof

עוד בוואלה!

קופת החולים המובילה מציגה: השירותים שיהפכו את החיים שלכם לקלים יותר

בשיתוף כללית

הדימוי הציבורי

בעוד שבאירופה חואן לפורטה וקבוצת הניהול של ברצלונה עורכים ישיבות הנהלה במסעדות גורמה מפוארות, סביבת העבודה הישראלית היא חומוסיות. ככה זה, עמדת הבעלים של קבוצת כדורגל בלבנט אינה מלווה בהילה ובזוהר. יותר משהם נתפשים כקולגות של רומן אברמוביץ' ומלקולם גלייזר, הם מתויגים כחלק מהחבורה ההזויה של יואב כץ, אלי זינו ואלי טביב. הסיבה לכך שהם אינם זוכים בכבוד או ביוקרה ציבורית טמונה בעובדה שלחלקם יש אגו מנופח, בעוד אחרים חשודים במניעים נסתרים. דניאל יאמר, לדוגמה, שהתקווה הייתה שהוא עומד לחולל את המהפך הדרוש בנתניה, איבד את התדמית של איש העסקים ההגון והמתורבת בעקבות הסחבת המביכה במשא ומתן עם אשר אלון. ארקדי גאידמק זוכה לכבוד מלכים בירושלים, אבל בשאר המקומות הוא סובל מדימוי של עבריין נמלט, רודף כבוד וחולה תקשורת.

היה רק בעלים אחד בכדורגל הישראלי שהיה כמעט קונצנזוס מוחלט בקרב אוהדי קבוצתו, שנאמנותו מעולם לא הוטלה בספק. הוא היה אהוב הקהל גם מכיוון שהשקיע את מיטב כספו וזמנו למען אהבתו הגדולה, אך גם משום שכולם ידעו שהוא לפני הכל אוהד. בסופו של דבר רובי שפירא שילם על זה בחייו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully