הגבר החדש

1) אמש (שלישי) הצהירו מארגני טורניר ווימבלדון שבניגוד לשאר טורנירי הגראנד סלאם, הדשא בדרום אנגליה נשאר המקום האחרון שבו פרסי הזכייה לגברים (945 אלף יורו) יהיו גבוהים יותר משל הנשים (900 אלף יורו). ההצהרה הזו עוררה זעם גדול בקרב הטניסאיות, בייחוד אצל האלופה לשעבר בילי ג'ין קינג, שאמרה ש"ווימבלדון מחזיר את הספורט לתקופה הוויקטוריאנית". ספק אם נשים הרוויחו סכומים כאלה באותה תקופה, אך זה לא מונע מקינג להתלונן כי "האנגלים עדיין מתעקשים לשמור על הפער בין המינים, גם במאה ה-21", וכריס אברט הוסיפה ואמרה ש"זה כתם שחור לספורט".

המארגנים, מצדם, ניסו לנפק הסבר הגיוני. המשחק הנשי הוא קצר יותר (הטוב משלוש מערכות מול הטוב מחמש אצל הגברים), וההבדלים בעומסים הפיזיים מאפשר לשחקניות הבכירות לקחת חלק גם בטורנירי הזוגות והזוגות המעורבים, ונותן להן את האופציה להרוויח יותר כסף. לראיה, הם מוסיפים, בשנה שעברה שחקניות הטופ 10 גרפו סכום כסף גבוה יותר מעשרת המדורגים ראשונים אצל הגברים. הם רק רודפים אחרי הצדק. למעשה, לכולם ברור כי אלו רק תירוצים שמנסים לחפות על המניעים האמיתיים מאחורי ההחלטה.

אף אחד לא מופתע שדווקא ווימבלדון נשאר המעוז השוביניסטי האחרון. ה-45 אלף יורו האלה לא ירוששו את מארגני הטורניר, מדובר פה בעיקרון. האנגלים לא מוכנים לוותר בקלות על המסורת, שמהווה את הבסיס העיקרי ליוקרה של הטורניר ושל התרבות הבריטית באופן כללי, וכנראה שהפערים בפרסים הם חלק מהמסורת של ווימבלדון. הם מרגישים שהם כבר ויתרו מספיק כשניאותו לבנות גג למגרש המרכזי (יהיה מוכן ב-2009) וכשהסכימו לבטל את הקידה ליציע המלכותי. כזכור, הם גם האחרונים שהסכימו לעבור לכדורים צהובים במקום לבנים, וכאנשי עקרונות הם כמעט היחידים שמקפידים על הלבוש הלבן הקלאסי. כבר למעלה מ-100 שנה שהטורניר מתחיל שישה שבועות לפני יום שני הראשון בחודש אוגוסט, זה המקום האחרון שבו הגברים הם עדיין "ג'נטלמן" והנשים הן "ליידיז", וזו תחרות ספורט היחידה שבה הקהל מנשנש בהפסקות תותים בקצפת. אז בנות, למה אתן מתעקשות להרוס להם את המסורת? לא מספיק לכן 900 אלף?

2) אחת הטענות נגד ההחלטה היא כי בתקופה האחרונה דווקא הטניס הנשי הפך למעניין יותר, כיוון שהדומיננטיות של רוג'ר פדרר בסבב הגברי מוציאה את כל העוקץ מהתחרותיות והופכת אותו למשעמם. כאילו כדי לבטל טענה זו באופן נחרץ, שוחק השבוע גמר טורניר מונטה קרלו, אחד ממשחקי הטניס המרתקים בזמן האחרון, שהוכיח שהסבב הגברי חי ובועט. בסופו התברר כי רפאל נדאל מצליח לממש את מה שאנדי רודיק תמיד חלם אך מעולם לא הצליח: ליצור אלטרנטיבה לפדרר. רק מלשמוע את ההצהרות של שני הטניסאים אחרי המשחק ניתן להבין שמתרחש ניסיון להפיכה: "היום היה לי הרבה יותר קל לנצח אותו מאשר בשנה שעברה בפאריס", השתחצן נדאל. "אני לא מסתדר עם זה שהוא שמאלי, אבל אני חושב שאני מצליח יותר ויותר להבין איך אני יכול לנצח אותו", התנצל פדרר. ההתבטאויות הללו לא מפתיעות בהתחשב שהמאזן בין שני השחקנים הוא 1:4 לנדאל. כבר לא ברור מי אלטרנטיבה למי.

זה היה הניצחון ה-42 ברציפות של נדאל על חימר, וזכייה בטורניר ברצלונה, שמתקיים בימים אלה, תוכל להגדיל את הרצף של הספרדי ל-46. נדאל יוכל להשוות את ההישג של ביורן בורג, בדרכו לשיא של גיז'רמו וילאס הארגנטינאי, שעומד על 53 ניצחונות רצופים על חימר, עם אפשרות להיכנס לספרי ההיסטוריה כבר בגיל 19. יש לזכור כי על אף שההתמחות הברורה של נדאל היא על משטחי חימר, הספרדי גבר על פדרר גם על המשטח המהיר בגמר טורניר דובאי. כשנזכרים שפדרר ונדאל זכו יחד ב-11 מ-12 הטורנירים הגדולים האחרונים, ניתן להכריז בוודאות שמתפתחת יריבות קלאסית, אולי המרגשת ביותר מאז סמפראס-אגאסי. מארגני ווימבלדון מתבוננים מהצד, מחככים ידיים בהנאה וממלמלים לעצמם: כבר שנים אנחנו אומרים שהגברים יותר מעניינים.

3) ובנימה אחרת לגמרי, בשקט בשקט עולם הטניס נפרד בימים האחרונים משלושה ספורטאים גדולים. קונצ'יטה מרטינז, הספרדייה בת ה-34, אלופת ווימבלדון ב-1994, הודיעה על פרישה אחרי קריירה של 18 שנה בעקבות פציעה טורדנית בירכה השמאלית. תומאס אנקוויסט השבדי, השבדי בן ה-32 שבשיאו דורג במקום הרביעי בעולם, פורש אחרי 17 שנים בסבב המקצועני, שבמהלכן זכה ב-19 טורנירי ATP. אלברט קוסטה, הספרדי בן ה-30, שזכה ברולאן גארוס ב-2002, הודיע כי טורניר ברצלונה יהיה האחרון בקריירה שלו. והעולם שותק.