בלי פאניקה!

המקור להתמודדות עם מצבי לחץ מצוי באינסטינקטים החייתיים. החיה מזהה את הסכנה שמאיימת על הישרדותה, תחושת המצוקה שולחת אותות אזעקה לגוף, הדרישה לכוננות גופנית מגבירה את קצב הלב, לחץ הדם עולה וזורם במהירות לשרירים, והאורגניזם מחליט האם עליו להילחם או לברוח. אלו הם הסימפטומים שחלים גם על המשתתפים בעולם הספורט המקצועני. כמו בטבע, רק החזק שורד.

המשחק הספורטיבי המודרני משלב בחובו אלמנטים מלחיצים רבים: הוא מורכב ממאמץ גופני ומלווה באיומים חיצוניים מתמשכים: מאמן תובעני, כיסוי תקשורתי מקיף וקהל ביקורתי. נהוג להגיד כי הגורם שמבדיל בין ספורטאים טובים לגדולים הוא אופן תפקודם במצבי לחץ: אלו הששים למלחמה ומבקשים לקחת את הזריקה האחרונה ולבעוט את הפנדל המכריע, לעומת אלו שנשנקים ברגעים המכריעים ומפנים את הזירה לבעלי האופי הדומיננטי. זה מה שהפריד בין מכבי תל אביב לאולימפיאקוס, למשל. קבוצה אחת השכילה לשים את הכדור בידיים של אנתוני פארקר וניקולה וויצ'יץ', השניה הפקידה את עתידה בידי מישהו בשם פפאמקאריוס. בסופו של דבר, התפקוד תחת לחץ מהווה את האלמנט המרכזי שמגדיר את האיכויות של הספורטאי.

הדוגמה האולטימטיבית למסגרת מלחיצה היא זו של מכבי ת"א בכדורסל, המועדון שבו זכייה בדאבל נחשבת לאלמנטרית וכל הפסד גורר ועדת חקירה. חוסין בשוק, ניקולה לונצ'ר ובנו מתעוררים בבעתה בלילות עד היום כשהם נזכרים בעשרת אלפים הנרגנים ביד אליהו, שגוערים בהם ולא מסתפקים בניצחון המוחץ. לא ברור על מה חולמים קירק פני, יניב גרין וג'יימי ארנולד. קורן אמישה הגיע למכבי ככשרון עולה ועזב שחקן גמור, רק שנה לאחר מכן. במכבי רוצים דם. קווינסי לואיס פלט במסיבת עיתונאים בקדם עונה ש"מקום שני זה לא כזה נורא", ומיד ספג מבט מאיים ממוני פנאן. למנהל האגדי שמלוק מחרובסקי הייתה משנה ברורה בנוגע להכנה מוקדמת: הוא היה מלחיץ את שחקני הרכש עוד לפני שהם נחתו בת"א ובטרם הספיקו לאחוז בכדור בקרבת הפרקט ביד אליהו. "אם אתה לא יכול לעמוד בזה", נזף בהם מבעוד מועד שמלוק, "אל תבוא בכלל". מי שהגיע ליד אליהו לא מוכן הוסיף לארון כמה תארים, אבל גם לא מעט טראומות נפשיות.

אלי ביטון כבש העונה שמונה שערים במדי בני יהודה, כפול מסכום שעריו בשנתיים האחרונות שלו במכבי ת"א. אחת הסיבות לכך היא שכל האלמנטים המלחיצים שקיימים במכבי ת"א, מופיעים בעוצמות נמוכות בהרבה בקבוצה מהשכונה: המאמן פחות תובעני, הכיסוי התקשורתי הוא מינימלי, הקהל הוא גורם שולי. "מהרגע שעברתי לבני יהודה הרגשתי יותר טוב", מספר ביטון, "עצם הידיעה שהעתיד יהיה פחות מלחיץ הרגיעה אותי ואפשרה לי לבטא את עצמי".

הגורמים למצבי הלחץ בספורט הם גם פיזיולוגיים וגם נפשיים. אחד ממנגנוני ההגנה של הגוף לתופעה הוא לפתח אדישות ולהפחית את העוררות הפיזיולוגית. "לא הייתי מתאמן ברצינות, ברגע שראיתי שאני לא בהרכב, ישר הייתי מחפף", תיאר ראובן עובד את אופי התמודדותו, "לא תרמתי לקבוצה". כשהגוף מפתח אפתיה, הנפש יוצרת תחושת חוסר ישע. המצב הזה מהווה סתירה מהותית עבור הספורטאי: מחד, בחיים הרגילים הוכח כי הפחתת העוררות הפיזיולוגית מסייעת להתמודדות עם מצבי הלחץ. מאידך, בספורט קיים צורך מובהק בעוררות פיזיולוגית מוגברת ובאינטנסיביות תמידית. הסתירה הזאת השאירה את עובד על הספסל.

כשחקן הוא התעלה על עצמו ברגעים הגדולים. ברזומה שלו עשרות שערים במשחקים מכריעים, פנדלים קריטיים, דריבלים דרמטיים. כמאמן ההצלחה שלו היא חלקית. ניתן לומר כי תקופת השיא בקריירת האימון שלו נמצאת בימים אלה ממש, כשהוא מצעיד את כפר סבא להתאוששות מדהימה. הקבוצה כבר הייתה עם רגל וחצי בלאומית, כשהלך הרוח היה שאין מה להפסיד והולכים על כל הקופה. כשאין לחץ, קל להצליח. כשבוחנים את הסיטואציה, זה לא מפתיע שדווקא בשבת האחרונה, כשהקבוצה חזרה לתמונת ההישרדות, היא לא השכילה לנצח בביתה את הפועל פתח תקוה. כשיש מה להפסיד, כל מהלך הוא קריטי. התוצאה: 0:0. ומה אוחנה עשה על הספסל? בעיקר כסס ציפורניים.

אבל תהיה זו שגיאה להגדיר את הלחץ אך ורק כגורם שלילי. רמת הכוננות הפיזיולוגית שהגוף מייצר בעת לחץ מציפה את הספורטאי באדרנלין, והוא קרוב יותר למיצוי כל פוטנציאל היכולות שלו. ניר קלינגר, לדוגמה, הוצף באדרנלין בכל התמודדות מחדש. חוץ מזה לא היה לו כלום. כושרו הגופני אפשר לו להתרוצץ סביב הכדור במשך 90 דקות. הוא רקע ברגליו בעקבות כל החלטת שיפוט, מרט שערות ראשו, וגם מהמרחק הרב של היציעים ניתן היה להבחין בכדוריות הדם זורמות אל ראשו. כמו חיה שמזהה מצב מצוקה, קלינגר ידע לכוון עצמו בכל פעם מחדש למיצוי פיזי מקסימלי. ואכן אותן אמוציות הללו עזרו לו כספורטאי, ולא פעם חיפו על מוגבלות טכנית, אבל כמאמן הן התנקמו בו. לבוש בחליפה מחויטת, במצב סטטי על הקווים, הצטבר כל האדרנלין הזה בגופו ללא אפשרות להתפרק. לא פעם סערת הרגשות הובילה אותו לקבל החלטות מוטעות (עיינו ערך ארז אדלשטיין).

משרת המאמן בבית"ר ירושלים היא תובענית. התקציב הגרנדיוזי של גד זאבי בזמנו יצר מערכת ציפיות שקשה לעמוד בה, והקהל בטדי לא מוכן היה לקבל את הכישלון של אלי גוטמן, ולמעשה גם לא את הצלחתו. בסופו של התהליך, האופי הטמפרמנטי של הקהל פעל כנגד המאמן. העידוד הקולני הפך לקללות קולניות, החיבוק החם הפך לחיבוק דוב. גוטמן לא עמד בלחץ. בניגוד לפרננדז, הוא לא התפרץ. הוא ספג. הדכדוך השפיע עליו גופנית, והוא התמוטט. היום הוא מתאושש בכפר הנופש בקפריסין, נינוח, רגוע, שליו וחסר דאגה. בינתיים חלף לו הזמן והזיכרונות התעמעמו, ובריאיון עמו השבוע הוא כבר אמר שהוא מתגעגע, שמשעמם לו. מתברר שהלחץ ממכר.

הגדולה מגיעה כשאתה שולט בכל הנעשה במגרש, כשהלחץ כבר לא משפיע עליך. כוכב הספורט מזהה את הדינמיקות שסביבו, קולט את כל המידע שזורם על המגרש ומעבד אותו, וכתוצאה מכך מיישם באופן מיידי את הפעולה הנדרשת על ידי ביצוע מוטורי מושלם. ככל שיותר אלמנטים נמצאים תחת שליטה, ככה קטנים הסיכויים להילחץ. עכשיו רק נשאר להכניס את הכדור לסל בשנייה האחרונה. ג'ורדן הסביר פעם בסרט פרסומת שהוא מייחס את הצלחתו דווקא לכך שהחמיץ כל כך הרבה זריקות מכריעות. זה כנראה המפתח להתמודדות עם לחץ: מי שלא מפחד מכישלון, בדרך כלל גם מצליח.

ג'ורדן נהג ללעוס מסטיק לאורך כל הקריירה, וגם חרץ לשון בכל חדירה לסל. הוא המליץ לילדים לא לנהוג כמוהו, מחשש שיחנקו. הוא לא הספורטאי היחידי שהתמודד עם הלחץ בעזרת פיו. תופעת הלעיסה נפוצה הרבה יותר בקרב מאמני ספורט, שנוהגים לומר שהרבה יותר קל לקחת חלק פעיל במשחק מאשר למלא את התפקיד שלהם. כאתלטים לשעבר האינסטינקט שלהם עדיין מבקש לשחרר את כל האגרסיות, אך להם נותר רק לחלק הוראות בעמידה מהקווים, כשהשאיפה האמיתית שלהם היא לפרוץ למגרש ולנער מעצבים את כל השחקנים. אז הם מוציאים את העצבים על הקיסם, הסיגריה או הסוכריה.

בין המפורסמים במקומותינו במלאכת הלעיסה נמצאים האחים הרוחניים שלמה וצביקה שרף, שקיסם עץ נצחי נעוץ בזווית פיהם. ההיכרות העמוקה עם דמויות מלבבות אלו מלמדת אותנו, כי מתחת ללעיסה הסיסטמתית מסתתרים הרי געש של יצרים, או במילים אחרות: אוי לקיסם שהיה בפיו של שלמה בעת שרפי כהן ספג את השער המפורסם מנבחרת ספרד.

ז'אנר אחר של התעסקות אוראלית הוא עישון הסיגריות. פרק הזמן הממושך שבילה יוסי מזרחי, לדוגמה, בביצוע פעולת מציצת ניקוטין, גרם לעיניו לבלוט בכמה סנטימטרים מחוץ לארובת העין. גם לופא קדוש ומרצ'לו ליפי נשבעים כבר שנים לנשותיהם שהם אוטוטו נגמלים מההרגל המסוכן, אבל גם הם יודעים שכל עוד החלוצים מחמיצים ובהגנה יש חורים, הסיגריות ימשיכו להישלף.

שחקני הבייסבול מצאו פשרה, הם לועסים את הטבק. אנשי המחבט הסיקו כי גם ככה הדימוי שלהם רחוק מלהיות ספורטיבי (זה מה שבטן שמנמנה, תחת בולט ורביצה ממושכת על הספסל עושים), מה שחסר עכשיו שהם יתחילו להעביר סיגריות בין אחד לשני. מלבד זאת, לעיסת הטבק נותנת להם עוד תירוץ להמשיך לירוק לכל עבר, ומה יותר חשוב מזה.

אדם שהביא את הלעיסה לדרגת אמנות הוא ג'רי טרקניאן, מאמנה האגדי לשעבר של מכללת UNLV. טרקניאן התעקש להיות מקורי לא רק בשיטת המשחק שלו, אלא גם באובייקט הלעיסה: מגבת. בהתחשב בכך שהוא אימן 38 שנים ו-980 משחקי מכללות (778 ניצחונות, הרביעי בכל הזמנים) ילדים בגילאי 18 עד 21, ניתן להסיק כי שרידים של מאות מגבות עדיין תקועים לו במערכת העיכול. פתאום אפילו הסוכריה של פרננדז נראית חיננית.