עוד כמה בחירות

עברנו כבר על כל הבחירות המסורתיות של מצטייני העונה למיניהם, בין אם זה ה-MVP, שחקן ההגנה של השנה או מאמן העונה, אבל הקטגוריות הללו לא יצליחו לכסות באמת את כל המגמות וההתפתחויות והאירועים של עונת 2005/6. אי לכך ובהתאם לזאת מצאתי לנכון להמציא כמה קטגוריות חדשות משלי, כדי להשלים את החסר.

קטגוריית הקבוצה המפתיעה הביאה לקו הגמר 3 קבוצות מן המערב, כיוון שהמזרח היה השנה כל כך צפוי, שאם הימור על מיקום הקבוצות בו היה כמו בטופס לוטו, מפעל הפיס היה פושט רגל. וקבוצות שהפתיעו, עשו זאת לרעה. המערב, לעומת זאת, נותר פרוע, והציג השנה שלוש קבוצות שהפתיעו, שיחקו למעלה מן המצופה והשיגו הישגים נאים במיוחד.

במקום השלישי (והמכובד) נמצאת פיניקס סאנס אשר איבדה את אמארה סטודמאייר כבר בקדם העונה, כמו גם את קוונטין ריצ'ארדסון ואת ג'ו ג'ונסון, וחיו בתחושה שהתחליפים לא הולמים. אבל מסתבר שהשיטה חזקה מהכל, וסטיב נאש שוב הפיק את מירב הקסמים העונה, הפך את בוריס דיאו לשחקן אולאראונד מן הטובים בליגה, את שון מריון לפורוורד של חמישיית העונה ואת ראג'ה בל לשארפ שוטר קטלני.

כך פיניקס עדיין ראש הבית הפסיפי, מקום שני במערב, ונראית טוב, פשוט טוב. אז למה רק מקום שלישי? כי בכל זאת סטיב נאש, MVP של העונה שעברה, כי בכל זאת שון מריון, זו עדיין קבוצה שבשלד שלה משחקים שניים מן הטובים שבשחקני הליגה, ואי אפשר לזלזל בזה.

במקום השני (שההיסטוריה נוטה לשכוח) נמצאת ניו אורלינס/אוקלהומה סיטי הורנטס. הצרעות באו מקיץ של אסון טבע, אמיתי, בדמות הוריקן קתרינה, וגם אסון מקצועי, אם תרצו. הקבוצה נראתה מפורקת, ללא בית, ללא שחקנים משמעותיים וללא עתיד או תקווה. והנה, יש חיים גם אחרי כל מה שקרה. הרוקי כריס פול הפך לשחקן מן השורה הראשונה בליגה, הכימיה הייתה נהדרת והקבוצה איימה על הפלייאוף במשך זמן רב, תוך שהיא מסבה עונג לאוהדים שמילאו את היציעים באוקלהומה סיטי. אז למה בכל זאת רק מקום שני? כי לקראת סוף העונה כל העסק דעך, ונותרנו עם ספקות לגבי הווינריות והיכולת של הקבוצה החביבה הזו באמת ללכת עד הסוף עם ההפתעה. ועדיין, הפתעה וכיף גדול.

ובמקום הראשון זוכים השנה הלוס אנג'לס קליפרס. הקבוצה עם המסורת הכי יציבה ב-NBA. קבוצות עולות ויורדות, קבוצות זוכות באליפות, קבוצות מתחדשות, ורק הקליפרס נשארים השטיח של הליגה (תפקיד שהורישו כעת לניו יורק ניקס). כל זה היה נכון עד השנה. אלטון ברנד וכריס קיימן נתנו עונות קריירה, קטינו מובלי שיחק היטב, סם קאסל הביא אותה בקאמבק מהסרטים, ואם גם קורי מגטי לא היה פצוע כל כך הרבה זמן, מי יודע לאן אפשר היה להגיע השנה. בכל מקרה, מקום חמישי-שישי במערב הקשוח, המון משחקים נהדרים ולפתע האוהדים (יש כאלו בארץ?) יכולים להרים את הראש. לפני העונה אמרו לנו שיש חומר טוב בקליפרס, אבל מי האמין שנראה מהם כזאת עונה? וזו בדיוק הסיבה שהם הקבוצה המפתיעה של העונה.

כמו בכל שנה, גם השנה הפתיעו אותנו כמה כשרונות חביבים שהסתובבו בליגה פה ושם, ולפתע קיבלו הזדמנות ולקחו אותה בשתי ידיים. מה שיפה בשחקנים מפתיעים הוא שאנחנו בבת אחת מתוודעים אליהם, למרות שלא היו כל סימנים מקדימים לעלייתם המטאורית. בוריס דיאו, למשל, הוא שחקן מאד מפתיע, אחד שעשה קפיצת מדרגה משובחת השנה, ובהפתעה לא קטנה, אבל בכל זאת הוא היה מעורב באחת העסקאות המדוברות של הקיץ, ובא לקבוצה שאמורה הייתה לרוץ לאליפות. לכן הוא יכול להיחשב מועמד בקטגוריה הזו רק בערך, ולא כמועמד מוביל.

מפתיע ממנו הוא דיוויד ווסט, מניו אורלינס. כמה באמת שמעו על ווסט בשנה שעברה, בה רשם ממוצעים שקטים של 6.2 נקודות ו-4.3 ריבאונדים? הקפיצה שלו אל 17 נקודות לערב (ב-51 אחוזים), עם 7.5 ריבאונדים וכמעט חטיפה אחת ובלוק אחד הופכים אותו למועמד מוביל לתואר השחקן המפתיע של השנה, גם כי הוא בא מאלמוניות ועזר לקחת קבוצה צעירה וחסרת ניסיון ולהפוך אותה לאיום על הפלייאוף במערב.

אבל עדיין יש שחקן מפתיע גם מווסט, וזה מישהו שבאמת בא מאפלה מוחלטת, וקיבל את המפתחות (טוב, נו, מפתחות המשנה) לקבוצה הכי "זוהרת" ונצפית בליגה, הקבוצה שמשחקת תחת הזרקורים של הוליווד, המקום עם הכי הרבה הייפ ביקום. וגם יש לו שם מפתיע ומגניב, מה שמשתלב היטב והופך אותו למחזיק הבלתי מעורער בתואר השחקן המפתיע של השנה - קבלו את סמוש פארקר, מהלייקרס.

בשנה שעברה בפיניקס, קיבל סמוש את ההזדמנות לראות פרקט רק 5 פעמים, ולא עשה כלום. בעונה שלפני כן, בדטרויט, הוא שיחק 11 משחקים, וההישג הבולט שלו היו היחסים החמים עם דארקו מיליצ'ץ על הספסל. התפתחה שם סחבקייה אמיתית וחברות אמיצה.

השנה, שאמורה הייתה להיות דומה, הפכה אותו לרכז הפותח של הלייקרס, עם מספרים הגונים של 11.4 נקודות, 3.3 ריבאונדים, 3.7 אסיסטים, ו-1.7 חטיפות. ולא פחות חשוב, הוא שותף בכיר בעונה שבה הקבוצה צפויה להגיע לפלייאוף, בניגוד לכל הציפיות. אז נכון שבלי קובי בריאנט האגמיים לא היו שווים לירה שחוקה עם חור, אבל עדיין מגיע לסמוש סטנדינג אוביישן גדול על עונת פריצה יפה. ומפתיעה, כבר אמרנו?

כן, כן, לא רק שזו קטגוריה ראויה, אלא גם האהובה עליי ביותר. אין ספק, ואין מתחרים - הלילה שבין ה-22 וה-23 בינואר היה הלילה המשוגע של העונה, לילה לדורות. בלילה הזה, בלילה הזה נסבו אל השולחן פיניקס וסיאטל לקרב ענקים של התקפות (ולקרב גמדים של הגנות). זה נגמר בשתי הארכות ובתוצאה הצנועה 149:152 לסיאטל עם שלשת ניצחון של ריי אלן עם הבאזר. זה היה מספר הנקודות המשותף הגבוה ביותר בליגה בעשור האחרון, עם רוטב של 32 שלשות - שיא NBA.

אבל זה אפילו לא היה האירוע המרכזי של הלילה. קובי בריאנט אירח עם הלייקרס את טורונטו, והכנסת האורחים שלו, איך לומר, לא הייתה נעימה במיוחד. מספר 8 לקח עצמו 46 זריקות במשחק הזה, אבל הבעיה של טורונטו הייתה שהוא קלע 28, מתוכן 7 שלשות. יחד עם 18 זריקות מוצלחות מהקו זה נגמר ב-81 נקודות שאיש לא ישכח. קובי רשם את עצמו ליד הגדולים ביותר, ונתן לאוהדים משחק שהם עוד ידברו עליו כל פעם כשהם יזרקו בעצמם לסל בשכונה, או כשיחשבו על הישג אישי כלשהו שקשור לכדורסל.

גם זה קרה השנה. יוסטון רוקטס נבנתה כדי ללכת הכי רחוק שרק אפשר. טרייסי מקגריידי אמור היה להיות הקובי בריאנט של הליגה, ויאו מינג אמור היה להפוך לסנטר האימתני שכולם חיכו שיהיה. אבל שום דבר לא דפק במערכת הטילית, תחילה טימאק נפצע (בגב) והסנטר הסיני לא הצליח להתרומם, וכך יוסטון נפלה לבור עמוק. אחר כך ויאו עצמו נפצע (בבוהן) לתקופה ממושכת. העונה של יוסטון התרסקה בקול גדול, עם כל קלישאות ה"יוסטון ווי האב אה פרובלם". וככה, רק לקינוח, יאו גם שבר את כף הרגל השבוע, ויעבור תהליך החלמה של חצי שנה, מה שעשוי לגרום לו להחמיץ את פתיחת העונה הבאה.

אבל נקודת אור גדולה כן נותרה מן העונה האומללה הזו, והיא השיפור הדרמטי ביכולת של הסיני בחלק השני של העונה, מפגרת האולסטאר ואילך. מסנטר רכרוכי שלא מצליח לבטא את עצמו, הפך יאו מינג לסנטר שכולם חיכו שיהיה, אולי הטוב בליגה. החלק השני היה כל כך טוב שהוא הספיק לו להעמיד ממוצעים עונתיים העולים בכל הקטגוריות על ממוצעי השנה שעברה, וזאת אחרי ירידה בחלק הראשון של העונה. 22.3 נקודות ב-52 אחוזים מהשדה, 7 טיולים לקו בממוצע עם אחוז בלתי הגיוני לסנטר - 85.3, 10.2 כדורים חוזרים וגם 1.7 חסימות. בסך הכל כששניהם יהיו בריאים בגופם ובנפשם בעונה הבאה, יש ביוסטון בסיס לקבוצה גדולה.

עוד מישהו שדפק חצי שני מטורף הוא כרמלו אנתוני, שטיפס סוף סוף בזכות למעמד שהוענק לו בתחילה בחסד - מעמד הסופרסטאר. השורה הסטטיסטית: 26.7 נקודות ב-48 אחוזים מהשדה, 9 זריקות עונשין למשחק ב-81 אחוז, פלוס 5 ריבאונדים.

את העונה הזו, כמו העונות הקודמות, החל סטיב פרנסיס במעמד של כוכב על בלתי ממוצה. אין עוררין על כך שסטיבי פרנצ'ייז מוכשר כמו שד ויכול לעשות כל שברצונו על הפרקט. אם רק היה רוצה הוא יכול היה להיות אחד הגארדים הטובים בליגה. הבעיה שלו היא שהוא לא רוצה, או שהפרעות מנטליות אחרות מונעות ממנו לממש את הפוטנציאל. השנה הפוטנציאל הזה חטף מכה אנושה שרק הלכה והתעצמה ככל שהעונה התקדמה.

אחרי 21 נקודות ו-7 אסיסטים אשתקד, ירד פרנצ'ייז בממוצעים עד ל-16.2 ו-5.7 במהלך העונה באורלנדו. אחר כך בא הטרייד שהעביר אותו לניו יורק, ובה הוא רושם מספרים מביכים ממש - 11.4 ו-3.3 מסירות לסל. זה מה שנשאר מסטיבי, שחקן בינוני מינוס שנלחם עם נייט רובינסון על דקות גם כשסטפון מארבורי, מועמד בפני עצמו, פצוע.

הידעתם שהפעם האחרונה ששלושה שחקנים השיגו באותה עונה ממוצע של 30 נקודות ומעלה הייתה אי שם בעונת 1981/82? אז נרשמו בדפי ההיסטוריה ג'ורג' גרווין (סן אנטוניו, 32.3 נקודות), מוזס מלון (יוסטון, 31.1 נקודות) ואדריאן דנטלי (יוטה, 30.3 נקודות). השנה זה קורה שוב, ואפילו בעוצמה רבה יותר. קובי מחזיק בממוצע של 35.1 נקודות, הגבוה מאז מייקל ג'ורדן בעונתו השלישית, אלן אייברסון רושם 33.0 נקודות ולברון ג'יימס שלישי, עם 31.7 נקודות.

ראוי לציין גם את גילברט ארינאס, אשר כרגע מעמיד בממוצע של 29.2 נקודות. בקיצור, מי שאמר שהולך ופוחת הדור כנראה התכוון לדור ההגנה.