הגדול מכולם

הגענו לחלק השלישי והמעניין מכולם בסדרת הכתבות על מצטייני העונה. ברוס בואן הוא שחקן ההגנה (שלנו), כריס פול הרוקי, מייק מילר השחקן השישי ובוריס דיאו הוא המשתפר. על המאמן הטוב ביותר נכריז ביום רביעי.

כמה מהבחירות היו קלות, בעוד על אחרות אפשר להמשיך להתווכח עד תחילת העונה הבאה, אבל הניסיון להצביע על השחקן היעיל ביותר של 2005/6, הלוא הוא ה-MVP, הוא המסובך ביותר. מכיוון שצריך להחליט וצריך לשלוח את הפסלונים לאנשים הראויים, הנה זה בא.

לא זכורה עונה שבה היו כל כך הרבה מועמדים ראויים לתואר, ואף אחד מהחבורה המובילה לא הצליח לברוח מהדבוקה ולהפוך לפייבוריט אמיתי.

בחודשים הראשונים הדיבורים היו על צ'ונסי בילאפס, שהציג יכולת שיא בריצה המטורפת של הפיסטונס, שנראו בדרכם להשיג 70 ניצחונות. צ'ונסי קולע 19 למשחק, מוסר 8.7 אסיסטים (רביעי בליגה), פוגע ב-91 אחוזים מהקו (חמישי בליגה), ונמצא בחמישייה הראשונה בהפצצות ובאחוזים מהשלוש. באחת הקטגוריות המשמעותיות לרכזים, יחס אסיסטים-איבודים, הוא במקום הראשון ב-NBA. אבל האיזון של דטרויט והתרומה של כל חלקי המכונה הוציאה אותו מהמירוץ.

כשקובי בריאנט רשם 81 נקודות נגד טורונטו, הוא היה השם החם בספורט האמריקאי, והצורה המרשימה שבה סחב את הלייקרס חסרי הכשרון והניסיון לפלייאוף הופכת אותו למועמד ראוי לכל הדעות. ממוצעים של 35.2 נקודות (מלך הסלים), 5.3 ריבאונדים, 4.6 אסיסטים ו-1.7 חטיפות לא הולכים ברגל. אולם ברשימה שלי קובי מסיים רביעי, פשוט כי היו שלושה ראויים ממנו. הלייקרס יסיימו במקום השביעי או השמיני, וקשה לבחור MVP מקבוצה שהיא בינונית בימיה הטובים.

בחודש האחרון דווין וויד צץ משום מקום והחל צובר יותר ויותר קולות בתקשורת האמריקאית. השורה הסטטיסטית שלו (27.5 נקודות ב-50 אחוזים מהשדה, 5.8 כדורים חוזרים, 6.8 מסירות לסל ו-1.9 סטילים) לא נופלת משל אף מועמד אחר, אבל האכזבה היחסית מההיט, והתלות שלה בנוכחותו של אחד, שאקיל אוניל, הופכת אותו ללא רלוונטי העונה. בשנים הבאות הוא לבטח יזכה לפחות פעם אחת בכבוד.

הדיבורים על טוני פארקר מהספרס, שון מריון מהסאנס, כרמלו אנתוני מהנאגטס ואלטון ברנד מהקליפרס הם נחמדים, אבל ללא בסיס משמעותי.

ממוצעים: 26.5 נקודות ב-48 אחוזים מהשדה, 41 מהשלוש ו-90 מהעונשין, פלוס 8.9 קרשים ו-1.1 גגות.


חכם מה הוא אומר: כאן הגענו לשלב שבו לכל אחד מהשלושה מגיע לגרוף את התואר. נוביצקי הפך העונה לגבר, לפרנצ'ייז פלייר לכל דבר ועניין, אחד שלא מתבייש להסתכל לגדולים ביותר בלבן של העיניים. הוא לקח על גבו קבוצה פצועה וחבולה ופחות מוכשרת מסן אנטוניו לקרב צמוד על המקום הראשון במערב, הישג שראוי לכל הסופרלטיבים. הגרמני שיפר העונה את בחירת הזריקות שלו (מדורג שמיני בליגה בנקודות), שיכלל את העבודה עם הגב לסל, ולמד איך לנצל ביתר יעילות כל מיס מץ' שלא יבוא.

המחצית השנייה שלו בניצחון האחרון על הספרס הוכיחה שברוס בואן אחד לא מבטיח לגרג פופוביץ' ניצחון בסדרת חצי הגמר שתבוא עלינו (מאוד) לטובה. פטנט השומר הנמוך כבר לא עושה על דירק רושם, וגבוה גמלוני בטח ובטח שלא. הוא גם כבר מזמן לא חור מהלך בהגנה, ולא מתבייש לשים גוף כשצריך, בטח לא כשאייברי ג'ונסון יושב לו על העורק ומפקח בשבע עיניים. יכולת הקלאץ' תמיד הייתה שם.

עכשיו נותר לו רק להשאיר הרחק הרחק מאחור את השדים מהפלייאוף הקודם, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא בעזרת שורת הופעות גדולות בחודש מאי. מי יודע, אולי זה יעזור לו להמשיך לשחק גם ביוני.

רשע מה הוא אומר: הסגל של המאבריקס לא מוערך דיו. ג'ייסון טרי (17.3 נקודות, 2.2 שלשות למשחק), ג'וש הווארד (15.8 ו-6.4), מרקיז דניאלס (10.3 נקודות) וג'רי סטאקהאוס (13 נקודות) הם צוות יציב שמשלב ניסיון ורגליים טריות. אריק דאמפייר ודסגנה דיופ מקשים על היריבים לקלוע מתחת לטבעת, ועושים עבודה מצויינת בריבאונד הגנה והתקפה כאחד.

בנוסף, אייברי ג'ונסון הנחיל לקבוצה את הקשיחות המפורסמת שלו, את האמונה העצמית, ואת ההגנה המשופרת. נוביצקי היה גדול, אבל לא יותר מסך החלקים של המאבס.

ממוצעים: 19.2 נקודות ב-51 אחוזים מהשדה, 2 שלשות בממוצע ב-43 אחוז, 92 אחוז מהעונשין, פלוס 10.4 אסיסטים

חכם מה הוא אומר: נאש זכה בעונה שעברה בתואר, למרות שרבים ראו בשאקיל אוניל את ה-MVP האמיתי. אבל עצם העובדה שנאש מועמד שוב מוכיחה כמה הזכייה שלו אשתקד הייתה מוצדקת. ואחרי העונה הגדולה ההיא הוא חזר ב-2005/6 עם שיאי קריירה בנקודות, אחוזים מהשדה, שלשות ואחוזים מהעונשין. הוא גם שוב מוליך את הליגה באסיסטים.

למרות חסרונם של אמארה סטודמאייר וקורט תומאס, סטיבי סחב את הסאנס למקום הראשון בבית הפסיפי ולמאזן השלישי בטיבו במערב, כשרבים חשבו שהפציעות ידרדרו אותם למלחמה על המקומות האחרונים בפלייאוף. סגנון המשחק שלו הפך מדבק, ומעטות הקבוצות שכיף יותר לראות אותן עולות על הפרקט. הוא לא רק המוח של השמשות, אלא גם הלב, הידיים והרגליים.

הפוינט גארד הדינמי מריץ את הכדור במהירות, גם בהתקפות (כביכול) עומדות, מבצע את הפיק אנד רול בשלמות, משחרר קלעים, מוצא חבר'ה פנויים לליי אפים קלילים, וכל זאת תוך כדי שהחברים מקבלים את מנהיגותו ללא עוררין. באחד האתרים הסאטירים ברשת אף גיחכו כי כשנאש נפצע הסאנס לא הצליחו למצוא את דרכם מחדר ההלבשה לפרקט, ושכחו איך לשחק כדורסל.

הוא הוביל את שון מריון, בוריס דיאו, ראג'ה בל, ליאנדרו בארבוסה, אדי האוס וג'יימס ג'ונס לעונתם הטובה ביותר אי פעם, והחייה את הקריירה של פגר מהלך כמו טים תומאס. אם חשבנו שבעונה שעברה ראינו את המיטב שיש לנאש להציע, אז הוא הוכיח שגם בגיל 32 עוד אפשר להשתפר.

רשע מה הוא אומר: בחודש האחרון פיניקס ניצחה רק ב-8 משחקים והפסידה ב-9, והצניחה שלה ביכולת פגעה בסיכויו של הרכז המופלא לגרוף תואר MVP שני ברציפות.

מעבר לכך, רק עשרה שחקנים זכו בכבוד הגדול ביותר שיש לליגה להציע יותר מפעם אחת, ביניהם ביל ראסל, מג'יק ג'ונסון, לארי בירד, מייקל ג'ורדן, ווילט צ'יימברליין וקארים עבדול ג'באר. האם נאש שייך לחבורה הזו? כמובן שלא. אמנם אין לו כבר במה להתבייש מול עילוי כג'ון סטוקטון, ומקומו בהיכל התהילה מובטח, אבל בינו לבין אגדות ה-NBA פעורה תהום בלתי ניתנת לגישור.

צריכה גם להישאל השאלה כמה מהקרדיט על ההצלחה הקבוצתית מגיע לשון מריון, שמשחק ברמות הגבוהות ביותר. ולאור העובדה שנכון לרגע זה צברו הסאנס רק שלושה ניצחונות יותר מהקאבס, ישנו אדם אחד שהתואר מגיע לו (מעט, ממש מעט) יותר.

ממוצעים: 31.7 נקודות ב-48 אחוזים מהשדה, 7.1 ריבאונדים, 6.7 אסיסטים ו-1.6 חטיפות.

חכם מה הוא אומר: נתחיל במספרים. לברון שלישי בליגה בנקודות, שני בדקות משחק, ראשון בכמות טיולים לקו העונשין ו-11 באסיסטים למשחק. אבל מספרים, כרגיל, לא מספרים את כל הסיפור.

בשתי עונותיו הראשונות בליגה, הקאבס של לברון התפרקו בשבועות האחרונים של העונה הרגילה והידרדרו אל מחוץ לתמונת הפלייאוף. אחרי האולסטאר בפברואר 2006 נראה היה שההיסטוריה חוזרת על עצמה, בייחוד בהתחשב בפציעה של לארי יוז. אבל אז העביר הילד-מלך הילוך, החל לקלוע יותר, וסחב את חבורת הנגרים שסביבו ל-15 ניצחונות מ-19 המשחקים האחרונים. ב-14 המשחקים האחרונים, למשל, ממוצע הנקודות שלו טיפס ל-37 למשחק ב-50 אחוזים מהשדה, בדיוק בזמן בשביל הפוש להבטחת הביתיות בסיבוב הראשון.

העובדה שהפרשים יסיימו את העונה במקום הרביעי במזרח היא לא פחות ממדהימה, בהתחשב בכך שלחבריו לקבוצה הייתה עונה בינונית במקרה הטוב, חלשה במקרה הנפוץ, ומזעזעת במקרה הרע.

זידרונס אילגאוסקאס היה בסדר, אבל פחות מרשים מאשתקד; יוז היה אכזבה עוד לפני שהושבת לחצי עונה; אריק סנואו לא קלע סל מאז שעזב את פילדלפיה; סאשה פבלוביץ', איירה ניובל ואנדרסון ורז'או לא רלוונטיים; ודוניאל מארשל ודיימון ג'ונס נכשלו בדיוק בדבר שלשמו הביאו אותם - לשים את הכדור בטבעת מאחורי הקשת, כי לשמור הם לא יודעים. דרו גודן ופליפ מארי, שהגיע לפני הטרייד דד ליין, דווקא הצליחו לתרום, אבל אין בכלל ספק שההצלחה הקבוצתית רשומה על שם איש אחד בלבד.

למספר 23 - להבדיל מבני גילו, וויד וכרמלו - אין אף שחקן ותיק שיעזור לו בהנהגת הקבוצה. הוטרנים שיש לו הם חסרי עמוד שדרה וניסיון ברמות הגבוהות, אז הכל על הכתפיים של ילד בן 21. מייק בראון מוצא את עצמו כמאמן ראשי לראשונה בחייו, ולפי עדותו שלו הוא "עדיין מגשש כדי למצוא את דרכו".

לפני כחודש דיווחנו כאן בוואלה! ספורט על הקולות בארה"ב שטוענים כי לברון הוא צ'וקר, אבל מאז הוא הספיק לקלוע שני סלי ניצחון ולהשתלט על כמה וכמה משחקים ברבע הרביעי. וברגע שיפטר מהנטייה המרגיזה למסור את הכדור האחרון לשחקנים פחות טובים ממנו (כלומר: כולם), הוא יוכל להרגיש בודד בפסגת הכדורסל העולמית. הצעד הראשון לשם יתחיל כבר בפלייאוף הקרוב, במקלט הטלוויזיה הקרוב לביתכם.

רשע מה הוא אומר: סביר להניח שאם פיניקס הייתה במזרח וקליבלנד במערב, ההפרש בין שתי הקבוצות היה גדול יותר. ההתפרקות של כל היריבות מסביב איפשרה לקאבס להשיג את יתרון הביתיות, כשבצד השני של המדינה המאבקים הללו קשים הרבה יותר. לעיתים נדירות אנו רואים MVP מקבוצה בינונית, שכרגע מדורגת רק שביעית בליגה, וזה כמובן לאחר לוח משחקים נוח בהרבה משל ממפיס והקליפרס, למשל.