חבורה של כוסיות

קבוצת המעודדות של מכללת דרום אילינוי ביצעה את רוטינת הריקוד הקבועה, כשלפתע כריסטי ימאוקה בת ה-18, שניצבה במעלה הפירמידה האנושית שהתנשאה לגובה חמישה מטרים, איבדה את שיווי המשקל, צנחה לעבר הפרקט ונחתה היישר על ראשה. צוות הפרמדיקים שהואץ למגרש איבחן כי היא סובלת מזעזוע מוח ומנקע חמור בצוואר ובחוליות, וכריסטי הובהלה לבית חולים. בעוד היא נישאת על האלונקה, ראשה מקובע ושאר גופה החבול מהודק ברצועות למיטת הפצועים, אוזניה זיהו את קולן של המעודדות ששאגו "גו סאות'רן גו". בשארית כוחותיה היא הרימה את זרועותיה (האיברים היחידים בגופה שלא היו קשורים לאלונקה) והניפה אותן בהתאם לקצב השירה של חברותיה ולפי תנועות הריקוד. הקהל הנרגש, שהיה המום מהמחווה, נעמד על רגליו ומחא לה כפיים. "כל עוד הידיים שלי תפקדו יכולתי לבצע את ריקוד המלחמה", סיפרה מבית החולים, "לא רציתי שהקבוצה תדאג, זה היה משחק חשוב".

במשחקי הפיינל פור של המכללות שיתקיימו בסוף השבוע, גם המעודדות ייקחו חלק פעיל. יש הטוענים כי חלקן חשות יותר מחויבות לקבוצה מאשר הכדורסלנים עצמם. הן מסבירות בפנאטיות כי עידוד הוא תמריץ משמעותי בספורט, והלא הן המנהיגות של העידוד – הצ'יר-לידרס – ויש עליהן אחריות. אז להקת הבנות עם החצאיות הקצרצרות והאיפור הכבד שוב יקפצו וינפנפו בפומפונים הצבעוניים, אחרי כל סל הן יניפו את רגליהן החטובות כלפי מעלה, וחיוך רחב ומוגזם יהיה מרוח על פניהן כשהן יקראו בגאון את שם האוניברסיטה. מבחינתן, הפעילות שלהן היא עבודת קודש ובעלת תרומת ממשית למשחק, כחלק ממסורת ארוכה ומפוארת. גם כריסטי הצעירה יכלה להשלים עם זה שהתאונה שברה לה את הצוואר, העיקר שלא תשבור את רוח הקבוצה.

התיעוד הראשון לתופעת ה-cheerleading היה בשנת 1884, כשכמה סטודנטים מפרינסטון התאגדו והחלו לשאוג יחד במהלך משחק פוטבול את ססמת העידוד הראשונה: "ריי ריי ריי! טייגר טייגר סיס סיס, בום בום בום, פרינסטון פרינסטון פרינסטון!". מפתיע שרק 40 שנה מאוחר יותר, בשנות ה-20, הותר בפעם הראשונה לאישה להשתתף בקבוצת המעודדים, וכיום, 80 שנה אחרי, מוערך שכ-3 מיליון אמריקאיות עוסקים בענף. התעשייה מגלגלת מיליארדי דולרים. כוריאוגרפים מפורסמים מגויסים על ידי טובי הקולג'ים ומרוויחים סכומי עתק, עשרות ספרי הדרכה יוצאים לאור מדי שנה, מדריכות מנוסות מלמדות על האופי הנדרש ועל תזונה נכונה, ונערה שלא מתקבלת לקבוצה נשלחת בקיץ ל"דאנס קמפ", שם מתאמנים על הנפת פומפון מושלמת ועל ניצול מקסימלי של מיתרי הקול.

עבור רבים זו לא בדיחה. רק לפני כמה שנים נעצרה אמא לילדה בטקסס, לאחר ששילמה לרוצח שכיר על מנת שירצח את הנערה שהתחרתה עם בתה על מקום בנבחרת בית הספר. הפולקלור על המעודדות יצר להן תדמית פסיכוטית. קיימת סתירה מהותית בין הדרישות הפיזיות של המקצוע לבין ארשת הפנים החייכנית והחיובית בזמן שהן רוקדות, או בהגדרה ממצה יותר, כולם יודעים שמתחת לחיוך הצבוע מסתתרות כלבות תחרותיות. התופעה מגיעה לקיצוניותה בתחרות הצ'ירלידינג צ'אלנג', כשקבוצות מעודדות מקולג'ים בכל רחבי ארה"ב מגיעות לתחרות הארצית הראשית. זהו המקום שבו נתגלים שיאי הביזאר של הענף.

סיפור משעשע התחולל באוגוסט שעבר, כשחבורת מעודדות היו עדות לשוד מזוין וזיהו את לוחית הרישוי של הגנב. כדי לזכור אותה הן נאלצו להמציא קריאת עידוד מיוחדת ולשנן אותה, ואת התצהיר בתחנת המשטרה הן הגישו בשירה וריקודים לעיני השוטרים ההמומים. דיווחים רבים מספרים על תחרותיות קיצונית בין הבנות, שכוללות תקריות פליליות מגוונות, החל מגניבת ריקודים והעתקות של כוריאוגרפיה, דרך חבלה זדונית בחצאיות, ועד להרעלת בקבוקי המים של המכללות המתחרות.

כמו כן, השאיפה לנצח גורמת למהלכים להפוך למרהיבים יותר ויותר, ובעקבות כך גם למסוכנים. אחרי שבחורה נוספת נפלה מגובה רב ונשארה משותקת, החליטה התאחדות המעודדות הארצית לאסור על פעלולים מסוימים. בכל אופן, יש לציין כי התחרות הזאת הפכה את מוסד המעודדות לגוף נפרד ועצמאי, שיכולותיו כפרפורמר כבר אינן קשורות באופן בלעדי לקבוצת הספורט שאותו הן מעודדות. הבנות רואות את עצמן כספורטאיות אמיתיות, משהו מעבר לפרס מיני עבור השחקן המצטיין.

בניגוד לקולג'ים, המעודדות בספורט המקצועני הן כבר סיפור אחר לגמרי. בגילן המופלג (20 +) הן הפסיקו להתיימר ליכולת אתלטית ולכוריאוגרפיה מרשימה. הן מתרכזות בלהיות כוסיות, כיוון שאצל המקצוענים נדרשת רק פיגורה חטובה ולשלב אותה עם יכולת ריקוד חושנית. מעודדות ב-NBA וב-NFL נבחרות רק על פי מידת האטרקטיביות שלהן, לאף אחד (כולל האוהדים) לא אכפת ממידת מחויבותן לקבוצה. השתייכות ללהקת המעודדות של הלייקרס, לדוגמה, מהווה סמל סטטוס בכיר ועשויה להיות קרש קפיצה משמעותי לתהילה, וכוכבות כמו האלי ברי ופאולה עבדול התחילו את הקריירה ההוליוודית כרקדניות עם לבוש מינימלי על הפרקט בפורום. על המעודדות של הדאלאס קאובויס ניתן להגיד כי בשנים האחרונות הן זוכות לפופולריות גדולה יותר מאשר קבוצת הפוטבול עצמה, ועבור רבים מאוהדי הקאובויס, המשחק עצמו הפך לאירוע זניח שמתרחש בהפסקות הארוכות שבין מופעי החשפניות. סליחה, המעודדות.

כיום המעודדות מהוות מרכיב הכרחי בתרבות הספורט האמריקאית וחלק משמעותי מהשואו. אין ארגון ספורט שמכבד את עצמו שלא מחזיק חבורת נשים צעירות וחטובות, שתפקידן היחיד הוא לרומם את מצב הרוח של הזכרים בקהל. התופעה מצביעה על משהו פגום ביחס לנשים בחברה המודרנית. בסופו של דבר, המעודדות מקבלות מעמד שולי ביחס לאירוע הספורט המרכזי (עם כל הכבוד ליכולותן הסקסית), ובזמן שהגברים משחקים בכסף הגדול, בובות הברבי הקופצניות שרות ורוקדות בחצאיות מיני כאובייקט מיני במופע צדדי. מטרתן היא רק לשמח ולעודד את הגבר, וככאלה, אין פלא כי עם השנים ה"cheerleaders" הופך לאחד הז'אנרים הבכירים בתעשיית הפורנו.

כמו תמיד, גם השנה בסוף טורניר ה-NCAA מצלמות הטלוויזיה ימשיכו את המסורת ויתמקדו במעודדת בוכייה, שתתייפח בעקבות הפסד קבוצתה. לא ברור אם הן בוכות בעקבות ההפסד הספורטיבי, או שהן לוקחות על עצמן את האשמה כיוון שהן לא עודדו חזק מספיק ונכשלו בתפקידן כ"נותנות השראה". אבל זה באמת לא משנה. אחרי הכל, ססמת הצ'ירלידרס המפורסמת טוענת כי "לא חשוב הניצחון – העיקר העידוד".