קרב אבוד

מהיום שבני סכנין עלתה לליגת העל היא מאופיינת במלודרמטיות. כל קושי של הקבוצה הוא "מלחמת קיום", כל משחק ליגה הוא "קרב גורלי על החיים והמוות". ביום שני בני סכנין פוגשת את בית"ר ירושלים, ושוב, מדובר ב"רגע האמת של המועדון". הקלישאות האמוציונליות, שנובעות מהיחס הטעון של הציבור הישראלי כלפי הקבוצה הערבית, מעוותות את התמונה הכוללת. סכנין לא נתפשת כוורסיה החדשה של הפועל בית שאן, שסיפור המלחמה הרומנטי שלה שבה את לבבות חובבי הכדורגל. מאחורי הטלנובלה הפוליטית של סכנין ניצב מטען תרבותי מורכב, שמשכיח את הסיפור הספורטיבי על קבוצת כדורגל קטנה, שמנסה לשרוד בליגת העל. אחרי שלוש שנים עמוסות ריגושים ולפני עוד "רגע אמת" של בני סכנין, ניתן לסכם ולומר כי מלבד שנאה אידיאולוגית ופערים חברתיים, "פרויקט סכנין" טומן בחובו קשיים רבים. עד עתה בני סכנין הצליחה לשרוד, אך עומדות בפניה מגבלות רבות במרדף אחר השגת שגרה ספורטיבית נורמלית.

אחרי הניסיון הכושל של הפועל טייבה, בני סכנין היא הקבוצה הראשונה מהמגזר הערבי-ישראלי ששורדת יותר מעונה אחת בליגה הבכירה. בשתי העונות הראשונות שלה סיימה סכנין במקום העשירי, מקום אחד מעל הקו האדום, ובקבוצה יסתפקו באותו הישג גם בסיום עונה זו. התקציב הזעום יוצר סגל שחקנים מוגבל. עבאס סואן ממשיך להיות הסמל והלב של הקבוצה, אך עד עתה מי שהחזיקו את סכנין בליגת העל היו בעיקר השחקנים הזרים: לימה, מסודי, אלמיידה, גונזאלס, והעונה בעיקר קונדופוני ופיטו. קבוצת הנוער של המועדון עדיין לא מצליחה לספק את הכישרונות שיככבו בקבוצה בעתיד, כוכבי המגזר (טועמה, באדיר, עאמר) אינם ששים להתנדב למאמץ להציל את המועדון, ובמידה שאכן סואן ואחמד קסום יימכרו לגדולות, בני סכנין תעמיד גם בעונה הבאה סגל דל בשחקנים בכירים. אפילו אם היא אכן תעשה את הבלתי ייאמן ותישאר בליגת העל, סביר מאוד להניח שהיא תמשיך להילחם נגד הירידה.

בני סכנין, כמו רוב הקבוצות בארץ, נאבקת בניסיונה לשמור על איזון כלכלי. כיוון שאין באופק אוליגרך (הם יסתפקו בשיח') שירכוש את הקבוצה, סכנין תמשיך לסבול גם בשנים הקרובות מחוסר יציבות כלכלית. ההכנסות מכרטיסים אינן מרובות, ההתאחדות מגבילה את התרומות מארקדי גאידמק, המועצה המקומית לא יכולה לתת יותר ממה שהיא נותנת כיום, והפוטנציאל הכלכלי מצומצם. אומנם לקבוצה יש איצטדיון ביתי ויכולת לגייס מספר גדול של אוהדים (30 אלף בגמר הגביע באיצטדיון רמת גן), אך כל זה הופך לחסר ערך כשהכסת"ח של משטרת ישראל ממשיך לדרוש מהקבוצה לממן עלויות שיטור מופרזות.

ראשי הקבוצה עדיין מתחבטים כיצד עליהם לתייג את עצמם וסובלים ממשבר זהות. עד לפני שנה, בזמן שאימן את הקבוצה אייל לחמן, הקלף הלאומי היה אחד התמריצים העיקריים לשלהוב הכדורגלנים. לפי לחמן, "השאיפה של כל מועדון הוא לשלב הכנה טקטית קרה עם רגש חם למקום", אך במציאות "הרגש החם" הזה נחשב בעיני רבים כחם מדי, ובקבוצה דבקה תדמית של כסחנים בעלי רגשי נחיתות. מצד שני, תחת ניהולו של לחמן סכנין לא הייתה מתחת לקו האדום.

היו"ר מאזן גנאים מנסה גישה נגדית, שמשתדלת לא לעורר פרובוקציות מיותרות. כמו טועמה, באדיר ועמיר פרץ, גם יו"ר סכנין מודע לקיומו של השד העדתי, הוא פשוט לא רוצה להתמודד איתו. אז הוא מבטיח בקלאוות בכניסה, נאבק עם כל גורם שמאים לשרוף את דגל דנמרק, וכשאיצטדיון דוחא אירח את משחק הנבחרת הלאומית הצעירה, הגדיל לעשות כששילב ידיים עם שחקני הנבחרת לשירת "התקווה". המחויבות שלו לדו קיום שלו גובלת בחוסר אמינות.

גנאים מינה כמאמן הקבוצה את לופא קדוש הוותיק, שלא מתיימר להיות נציג של שום ציבור. מבחינת לופא וגנאים, הקונפליקט הזהותי של סכנין, שנע בין קבוצה שנושאת על גבה מטענים של מגזר שלם לבין ארגון ספורט צנוע ששואף להצליח במסגרת משאבים מוגבלים, יוצר לחצים מיותרים על המועדון ועל השחקנים, ופוגע בסופו של דבר בקבוצה. המטרה שלהם היא אך ורק להשאיר את הקבוצה בליגת העל, אין להם עניין בפוליטיקה ובשאר עניינים מחוץ לכדורגל. התוצאה: לא רק שסכנין הפכה לקבוצה פרווה, היא קבורה עמוק מתחת לקו האדום.

שיטת המשחק הקשוחה של אייל לחמן פגעה בדימוי הציבורי של סכנין. קל היה לישראלים להיתפש לסכנין כקבוצה אלימה וברוטלית, שלא בוחלת בשום אמצעי כדי להשיג את המטרה. היחס הבסיסי אל המועדון מצד התקשורת ואוהדי הכדורגל היהודים הוא ברור: מדובר בערבים. לא ישראלים, לא ערבים-ישראלים, לא פלשתינים, פשוט ערבים, עם כל המטענים הבעייתיים של ההגדרה. בניגוד להתפרעויות חוזרות ונשנות של אוהדי קבוצות אחרות, ההתייחסות אליהם מאופיינת בחוסר סבלנות. אחרי כל תקרית אלימה שמעורבים בה גורמים מסכנין נשמעים קולות שקוראים לסגור להם את האיצטדיון ולהוריד אותם ליגה.

מאזן גנאים נאלץ לפשר בין הצדדים. הוא מתחנן בפני המשטרה שיאשרו לו את המגרש, מבטיח שבוע מראש לתקשורת שלא יקרה כלום לאוהדי הקבוצה האורחת, מפציר בפני האוהדים עם מגאפון שיירגעו, ובשביל האירוח האסלי הוא מארגן בקלאוות. היהודים אוהבים כשהמארח עושה להם כבוד.

שוער הקבוצה מאיר כהן מספר כי מדי שבת הוא סופג קללות גזעניות נוראיות. לופא קדוש מכונה בפי רבים "בוגד" על שהסכים לקבל את משרת האימון בקבוצה. ההתייחסות של אוהדי הכדורגל בארץ לשחקנים יהודים בבני סכנין הוא כאל משת"פים. כדורגלנים חשים כי מעבר ל"צד השני" עלול לסכן את הקריירה שלהם. מעטים הם השחקנים שמוכנים להזדהות באופן טוטאלי עם הציבור הערבי כמו סהר מזרחי בשעתו, שהתלונן לתקשורת במהלך שהותו בהפועל טייבה כי "דופקים אותנו בגלל שאנחנו ערבים".

הסוגיה הזאת מדגימה את הפערים הבסיסיים בין סכנין לקבוצות ישראליות. בעוד חלק מאוהדי בית"ר ירושלים, לדוגמה, מוחים בגאון על צירופו האפשרי לקבוצה של שחקן ערבי, אוהדי סכנין שואפים להיטמע בציבור הישראלי ומפנטזים על כוכב יהודי שיצטרף לשורותיהם. רק דמיינו את החגיגה שיזכה לה אבי נמני אם ייאות להגיע לדוחא, ובמקביל את קבלת הפנים שיערכו אוהדי בית"ר לעבאס סואן באימון הראשון שלו בטדי. מעניין אם גם אז המשטרה תבקש מגנאים לשלם על השיטור.