הבעיה האמיתית של מכבי

עצם הניסיון ליישם את רעיון ה"גלאקטיקוס" במכבי ת"א הצביע על כישלון הקונספציה של התבססות על שחקני הבית. ראשי המועדון המיואשים הפסיקו להאמין בחבורת הצעירים שגדלו באגודה. מהנערים האלה, הם ידעו, לא תגיע הישועה. כדי לנסות לגנוב את האליפות מהמפלצת של יעקב שחר, הוחלט לחפש שוורים ותיקים בשדות זרים. בסופו של דבר גם הכוכבים הזקנים כשלו, אך הסיבות ליכולת הרעה של רוסו את ברקוביץ' הן די ברורות. החידה היא למה שחקני הבית של מכבי ת"א, שאמורים להיות צעירים חדורי אמונה ושאפתנים, מפגינים את אותו שובע, ייאוש וחוסר מוטיבציה שמאפיינים ספורטאים מזדקנים על סף פרישה.

ראשית כל, סטטיסטיקה. מתחילת העונה משותפים ברוב משחקיה של מכבי ת"א שמונה שחקני בית. בהגנה אבי סטרול, יובל שפונגין וסאלם אבו סיאם, בקישור לירן כהן, תמיר כהן, משה מישאלוב וליאור ז'אן, ובהתקפה רועי דיין. התפוקה הכוללת של שמונת השחקנים יחדיו ב-23 משחקי ליגה היא חמישה שערים וארבעה בישולים. ביחד. לשם השוואה, רק ליניב קטן לבדו יש אותה תפוקה ב-15 משחקים בלבד. אלי ביטון, עוד שחקן שגדל באגודה, כבש יותר מכולם יחד. אבל הוא בבני יהודה.

אלי ביטון הוא אבן בוחן קלאסית. בעבר הוא נחשב לעוד הבטחה מבית היוצר של מחלקת הנוער של מכבי ת"א. שחקן האגף המסוכן, ששילב מהירות עם שליטה בכדור ויכולת לא רעה מול השער, היווה חוליה חשובה באליפות של מכבי עם ניר קלינגר. אחר כך הגיעה השקיעה, שכללה בילוי ממושך על הספסל, דכדוך, תסכול וחוסר ביטחון. שנה חלפה, והיום הוא פורח אצל ניצן שירזי. כנ"ל ראובן עובד. אפשר לייחס את זה לכישורים הפסיכולוגיים של מאמן בני יהודה, אבל לפני הכל מדובר בהקלה שטמונה בשחרור מהמערכת המלחיצה של מכבי.

כיף לשחק בבני יהודה. במרכז הטבלה המשכורת בינונית, האווירה שקטה, מצב הרוח שאנטי. אין עשרות אנשי תקשורת בכל אימון, לא כל משחק חלש תופס כותרות, מותר ואף טבעי להיות בכושר רע לכמה שבועות בלי לספוג כתבות תחקיר והגדרות של "אכזבת העונה". כשהציפיות נמוכות מלכתחילה, אפשר רק להפתיע לטובה. עובד וביטון לא לבד. אפשר להזכיר עוד שחקנים בינוניים רבים, שמכבי ת"א סיפקה לליגה. בן לוז, גיא צרפתי ודוד רביבו הם דוגמאות מהשנים האחרונות לשחקנים שהחלו להציג יכולת לא רעה רק מהרגע שהשתחררו מהצהוב-כחול. בחוץ, היכן שאין ציפיות, קל היה להם להצליח. במכבי ת"א הם התפרקו.

אצל חלקם מדובר בבחולשה מנטלית. היכולת נמצאת שם, היא פשוט לא יכולה לבוא לידי ביטוי בסביבה מלחיצה. מדובר ברכרוכיות, ומועדון כמו מכבי ת"א לא יכול להרשות לעצמו להתעסק עם זה. מי שלא יכול לעמוד בחום, שיעוף מהמטבח. לא נורא מבחינת מכבי שעובד וביטון התייאשו, היא צריכה שחקנים שיוכלו להצליח גם במערכת מלחיצה, ובשביל זה צריך את האופי הייחודי שבינתיים אין לאף אחד מהצעירים. מאז אבי נמני, מחלקת הנוער של מכבי ת"א לא ייצרה אף כוכב דומיננטי וכריזמטי, מלבד טל בן חיים.

לפני שנתיים תמיר כהן נחשב להבטחה הבאה. אפילו אייאקס התעניינה, אבל כהן צבר כמה קילוגרמים, והיום ליאור ג'אן חסר הטכניקה מועדף על פניו בקישור. על אבי סטרול דובר כעל בלם העתיד של נבחרת ישראל. שנתיים חלפו, ובימים אלה הוא המקור העיקרי להגנה הלא מתפקדת של קאנן. על לירן כהן נאמר רק לפני כמה חודשים שהוא הרווח הכי גדול של קלינגר מהעונה הקודמת. מאז הוא מתחבא באגף. חוסר היציבות לא מתקבלת על הדעת. מה הסיבה לכך ששחקני כדורגל מאבדים את המוטיבציה כבר בגיל 25?

תירוצים יש בשפע. הזאטוטים שמעבירים את שנות ההתבגרות המשמעותיות בחייהם בקבוצות הילדים של מכבי ת"א, סופגים ערכים קיצוניים שמקדשים הצלחה. רק הניצחון מתקבל, הפסד הוא כישלון, ההצלחה נתפשת כדבר טבעי ותמידי. רוב הצעירים שכיום משחקים בבוגרים החליקו בנינוחות לאותה הצלחה. הם כבר הספיקו לזכות באליפות, בגביעי המדינה ולשחק בצ'מפיונס ליג. הם מעבר לשיא, הם שבעים ומדושנים. מפה מגיעה תדמית ה"צפונים". הצעירים של מכבי הם חבורת מפונקים שלא לימדו אותם איך להתנהג כשהם מובסים. אז או שהם נשברים, או שהם בורחים לבני יהודה.

אבל מי קבע ששיתוף שחקני בית הוא מצווה משמים? הקלישאה טוענת כי המחויבות שלהם למועדון היא דבר שאינו יכול להירכש בכסף, אבל בשטח ספק אם אבי סטרול או תמיר כהן מגלים העונה יותר מוטיבציה ונאמנות למכבי ת"א מאשר אאוטסיידרים כמו ארז מסיקה ואבי יחיאל. זהו עניין אינדיווידואלי לחלוטין.

המחויבות של מכבי ת"א לשיתוף שחקנים צעירים היא מוגזמת ושגויה. המטרה הראשית אמורה להיות קודם כל הצלחת הקבוצה. בן בסט, רפאלוב, ערן לוי ובירוק הם דוגמאות לשחקנים צעירים במכבי חיפה, שנאלצו לירוק דם עד שהם זכו ללבוש את החולצה הירוקה. במועדונים רציניים משחקים רק הטובים ביותר, ללא הבדל דת, גזע ומין.

בקבוצה של הרציקוביץ' ודריקס זו אובססיה. כל זב חוטם שכבש צמד בדרבי הנוער נחשב להבטחה וזוכה להיות ב-11 הראשונים. קובי מוסא, לדוגמה, בילה את כל העונה שעברה בחוליית ההגנה של מועדון הפאר מכבי ת"א. היום הוא שחקן ספסל במ.ס אשדוד. גל פיליאן, דני משען, קובי אבדייב, אייל שן ואסף קריספיס, הם כולם שמות שחרשו את הדשא של בלומפילד רק כדי לגלות שהם מתאימים לליגה הלאומית. לא כל אחד צריך לקבל את ההזדמנות להוכיח את עצמו. בשביל זה יש אימונים.

בסופו של דבר, הדג מסריח מהראש. זו לא אשמתם הבלעדית של הילדים האלה שהם לא מתפקדים. הם צמאים לדמות אב דומיננטית וכריזמתית, שתשמור ותגן עליהם, מישהו שיכוון אותם מקצועית בשיטה פחות בונקריסטית מקלינגר, אך בד בבד ישדר יותר אמינות מקאנן. מישהו אמר ניצן שירזי?

אם אוהדי מכבי ת"א רוצים להתעודד, עליהם לחזור עד שנת 1990, אז אימן את הקבוצה צביקה רוזן. בנאומו המפורסם הוא כינה את חבורת הצעירים של מכבי דאז (איציק זוהר, אבי נמני, מאיר מליקה, אמיר שלח) כ"סרטן בגוף הקבוצה", כשהוא מבקר את אורח חייהם, את הזלזול ואת חוסר השאפתנות. שנה לאחר מכן הגיע אברהם גרנט, והצעיד את אותם "גופים ממאירים" בדיוק לאליפות היסטורית. הצהובים ודאי מקווים שלא יצטרכו לעבור שוב 13 שנים רעות עד שיגיע הגרנט הבא.