דקה 80, קולנוע: סרטי הספורט הגדולים בהיסטוריה

18) "עיניים גדולות", במאי: אורי זוהר, 1974.

אחד מהסרטים האחרונים שעשה אורי זוהר לפני חזרתו בתשובה, מבוסס על תסריט של יעקב שבתאי. אורי זוהר הוא בני פורמן, מאמן כדורסל תל אביבי, שמנהל פרשיות רומנטיות מחוץ לנישואין. כמו ב"מציצים", גם בסרט הזה זוהר מצליח לתת את ההרגשה שהוא מגלם את עצמו, ובדיעבד מתברר שה"עיניים הגדולות" של הכוכב הן סמל לחמדנותו הנואשת ולתאוותיו הלא מסופקות של הבמאי, שביטאו את מיאוסו מאורח חייו החילוני.

איכויותיו המקצועיות של אריק איינשטיין כשחקן כדורסל (בתיעוד מרגש של מגרש מכבי הישן שבמרכז ת"א) מהוות את החלק הצורם בסרט מבחינת חובבי הספורט, שמזהים בכל צעד וחצי שלומיאליות שלא אמורה לאפיין כדורסלנים מקצוענים. אך רמת המשחק של איינשטיין אינה פוגמת באיכות היצירה הקולנועית, במה שנחשב בעיני רבים לסרטו הטוב ביותר של אורי זוהר. בסרט מופיעים גם שחקני כדורסל אמיתיים, כמו סבי בן בסט, שחקן מכבי ת"א בשנות ה-60' וה-70', והנער הצעיר רוני בוסאני, שמתהדר ברעמת אפרו.

"מייק באסט מאמן אנגליה" ("Mike Bassett: England Manager"), במאי: סטיב בארון, 2001.

המוקיומנטרי על מייק באסט, מאמן נוריץ' שמתמנה לתפקיד מנג'ר נבחרת אנגליה בכדורגל, מצליח לבטא את מהות האובססיה הבריטית לכדורגל המקומי. מדובר בפרודיה אכזרית על כל הגופים המנהלים את תעשיית הספורט הזו, מהעיתונות הצהובה, דרך הכוכבים האלכוהוליסטים ועד להתאחדות המושחתת. הצפייה בסרט מומלצת בעיקר לחובבי ההארד קור של הכדורגל האנגלי, אשר מצויים בפרטים ויוכלו להתענג על הניואנסים הקטנים. הדמויות אמינות, התסריט מבריק, התוצאה משעשעת ביותר.

16) "יש לו את זה" ("He got game"), במאי: ספייק לי, 1997.

סיפורו של ג'יזוס (המושיע של סביבתו הקרובה) מייצג נאמנה את הפיתויים שמרעיפה תעשיית הכדורסל האמריקנית כלפי כוכבי בתי הספר התיכוניים, שעם סיום הלימודים מתלבטים בין ההצעות של המכללות השונות לבין הכסף הגדול של המקצוענים. סביר להניח שבחיים האמיתיים ג'יזוס (כמו לברון) היה מעדיף את המיליונים של ה-NBA על פני התואר האקדמי המפוקפק של הקולג', אך ספייק לי בחר בשבילו דווקא באופציה החינוכית.

הליהוק המבריק של ריי אלן כג'יזוס מצביע על החשיבות שייחס הבמאי לאמינות של סצנות הכדורסל ופחות לאיכות האמנותית של המשחק. בסופו של דבר בשיא הסרט, כשריי אלן ואביו דנזל וושינגטון משחקים אחד על אחד במגרשי שכונות המצוקה של קוני איילנד, הצופה מופתע גם מהיכולות הדרמטיות של ריי אלן, וגם מהקליעה מחוץ לקשת של דנזל וושינגטון. בונוס נוסף: הופעות אורח ססגונית במיוחד של ריק פוקס.

"חגיגה בסנוקר", במאי: בועז דוידזון, 1975.

סיפור האהבה שנרקם בין עזריאל ירא השמים (יהודה ברקן) לבתו של הרב (ניצה שאול) מהווה רק סיפור מסגרת לתיעוד מדויק של תרבות הסנוקר בישראל של שנות ה-70. הסרט משתדל לעקוב באדיקות אחר אותם מועדוני סנוקר והטיפוסים השרלטנים שאכלסו אותם, שנהגו לארגן התערבויות לא חוקיות ובלתי מוסריות, כשלאחת מהן נפל קורבן מושון התמים ("אתם עבדתם עליי"). אומנם בסצנת השיא בסרט, שבה עזריאל מכניס במכה אחת את כל הכדורים לחורים וגובר על סלבדור, יש סתירה לוגית כלשהי עם חוקי המשחק המקוריים, אך המסר שמועבר על ידי הבמאי דוידזון שהוא שגם בסנוקר, כמו בשאר ענפי הספורט, לאלילת המזל תפקיד מכריע.

"אורות ליל שישי" ("Friday Night Lights"), במאי: פיטר ברג, 2004.

הסרט, שמבוסס על ספרו של ה.ג'י ביסינג'ר ומגובה בפסקול מצוין ובבילי בוב ת'ורנטון, מביא את סיפורם האמיתי של תיכוניסטים בני 17 מעיירת רד-נקס ענייה בטקסס בשם אודסה, הנאבקים על אליפות ליגת הפוטבול לתיכונים, אירוע שמבחינת אמריקאים רבים משתווה בחשיבותו לסופרבול. אלא שהפעם סינדרלה מתעוררת עם בלוק לפנים, ובניגוד לקלישאות אמריקקיות אחרות, החבר'ה האלה יודעים שהסיכויים שלהם להגיע לקבוצה גדולה אחרי שיסיימו את התיכון, דומים לאפשרות של עבאס סואן לככב בתשדירי הבחירות של "האיחוד הלאומי".

"יום ראשון הגדול" ("Any given Sunday"), במאי: אוליבר סטון, 1999.

אוליבר סטון, מעריץ אדוק של ה-NFL, לקח על עצמו את האתגר להתמודד עם הרבדים השונים של הפוטבול האמריקאי המקצועני, וגייס קאסט מרשים של שחקנים. קמרון דיאז היא בעלת הקבוצה שמתקשה למצוא את דרכה בפוליטיקה המסואבת של הנהלת הליגה; אל פצ'ינו הוא המאמן המזדקן, שנאלץ בסוף העלוב של הקריירה שלו להתעמת עם הכוכב העולה שמסתנוור מאור ההצלחה (ג'יימי פוקס); דניס קווייד הוא הקוורטרבק הוותיק שלא מצליח לעמוד בקצב של הצעירים השחורים; ג'יימס וודס הוא רופא הקבוצה שנאלץ להיכנע ללחץ המערכת; אל אל קול ג'יי בסך הכל רוצה להמשיך להסניף קוק מהשדיים של המעריצות. הדמויות מתקבצות בארגון אחד עם מטרה משותפת, הדינמיקות ביניהן יוצרות דרמה אנושית שמצליחה לתת טעימה קלה למתרחש מאחורי הקלעים ב-NFL.

"הבריחה לניצחון" ("Escape to victory"), במאי: ג'ון יוסטון, 1981.

מאבני היסוד. החומר שממנו עשויים חלומות: קבוצת שבויים במלחמת העולם השנייה מתארגנת למשחק נגד שוביהם הנאצים, ומתכננת בריחה במקביל. או בקיצור: פלה ובובי מור פוגשים את סטאלונה... בשואה. דילמת מכירת משחקים פוגשת את הרצון לחיות, קבוצת אנדרדוג מובהקת מתחברת ברגע האמת והופכת פיגור 3:1 ל-3:4 בזמן פציעות, השער האחרון מובקע במספרת מושלמת של פלה. אין פלא שעל אף שהסרט אינו מאופיין באיכויות קולנועיות נשגבות, "הבריחה לניצחון" נשאר חקוק לעד כקלאסיקה.

"כשהיינו מלכים" ("When we were kings"), במאי: לאון דאסט, 1996.

זוכה פרס האוסקר לסרט התיעודי עוקב אחר ההיסטריה סביב אחד מאירועי הספורט הגדולים של המאה ה-20: הקרב בין מוחמד עלי לג'ורג' פורמן בזאיר ב-1974. מעבר להיותו מתאגרף מדהים, מוחמד עלי מתגלה שוב כאחת הדמויות הפוליטיות המשמעותיות ביותר בארה"ב. וכך, כשהוא ממשיך לצעוק למצלמה שוב ושוב "I am the greatest", לא נותר אלא לקבל זאת כעובדה מוגמרת.

דמותו של המתאגרף שהפך את האיגרוף לריקוד ואת הטראש-טוק לשירה, מתועדת בסרט בכל צבעוניותה. הכריזמה של עלי, על רקע הנופים האנושיים של זאיר, בשילוב הפסקול המסחרר של בי-בי קינג וג'יימס בראון, שואבים את הצופה לתוך ההתרחשות. הנשיא הזאירי מובוטו, האמרגן דון קינג והיריב ג'ורג' פורמן משלימים קאסט של טיפוסים שאף תסריטאי לא יכול היה להמציא. התוצאה מרהיבה ומרגשת, "כשהיינו מלכים" נחשב לאחד מסרטי התעודה הספורטיביים הגדולים שנעשו אי פעם.