פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        קפץ הפקק

        החדשות הרעות: "פקקים" לא מספקת לצופיה חומרים מלוטשים, אלא בעיקר מבוכה, וגורמת לקומיקאים מוכשרים להיראות רע. החדשות הטובות: מכאן אפשר רק להשתפר. אולי

        התדמית

        בשביל להפוך את הספורט הישראלי לפארודיה לא נדרשת יצירתיות מיוחדת. את מגוון דמויות הקומיקס שמנהלות לנו את הספורט, טובי הסאטיריקנים בעולם לא יכלו להגות. מדובר בקריקטורות שאופן תפקודן מהווה תסריט לקומדיה של טעויות, וכל פעולה שלהן היא הרמה שרק מחכה שתוכנית סאטירה תנחית אותה. "פקקים" היא תוצר מתבקש בחלל ריק שמתחנן להתמלא. הפורמט של "משחק מכור" כבר קיים, וכל שנותר היה לגייס אולפן ופאנל. אה, ולנסות להצחיק.

        הלוק

        המקור הוא ב"של מי השורה הזו", אז נדרשו סטנדאפיסטים להגיב במהירות לאתגרים שהציב המנחה. היום גם ב"משחק מכור" וגם ב"פקקים" כל הגגים מוכנים מראש, כלום לא נשלף מהשרוול. הצופה נאלץ להשלים עם חוסר הספונטניות של משתתפי הפאנל, אך בתמורה הוא דורש חומרים מלוטשים שיוגשו בקצב מהיר. "פקקים" מספקת לצופה בעיקר מבוכה.

        בהיעדר קהל באולפן נאלצים חברי הפאנל להגיב בצחוק מוגזם לשנינויות הקטנות של חבריהם. כל ניסיון הלצה נתפש כגול, שגורר אחריו חיבוקים נרגשים ומחיאות כפיים סוערות. לצופה בבית התגובה לבדיחה נראית מוגזמת, כיוון שעל פניו היא לא הצליחה להעלות יותר מגיחוך קל, במקרה הטוב. בקצב הנוכחי של התוכנית, ל"פקקים" אין כושר ל-90 דקות. גם לא ל-30. אין מספיק בדיחות.

        החוליה החלשה

        נדמה שהבעיה היא לא רק בכתיבה, אלא בעיקר בביצוע ובהגשה. התופעה בולטת במיוחד אצל שגיב פרידמן. אף אחד לא מטיל ספק ביכולות הקומיות שלו. כשפרידמן בתוך תחפושת הכלב ב"רצועה", הוא קומיקאי אדיר. ארשת פניו של הכלב לא משתנה, הוא נשאר קול אחרי כל בדיחה, הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה. פרידמן של "פקקים", לעומת זאת, לא יעז לשלוף את "יא ליל יא ליל, בבוקר ובליל, אוחנה מפרק שורות עם מאיר פניג'ל". מחוץ לפרוות הכלב הוא מתפקד כמו צב מחוץ לשריון, ובסוף כל פאנץ' עיניו מתגלגלות במבוכה ומשדרות חוסר ביטחון. כתיבה סאטירית היא לב התוכנית, והיא חסרת יעילות אם היא לא עוברת מסך.

        החוליה החזקה

        רוב הפאנצ'ים בתוכנית הם חידודים קטנים שמתאימים יותר לעיתונות הכתובה, אך במדיום הטלוויזיוני נדרש גירוי ויזואלי, שאותו מספקת בהצלחה "פקקים" בקריינות לקטעי הווידאו הערוכים בצורה קומית. ההשוואה של אבי נוסבאום בין פעילי החמאס לאוהדי הפועל כפר סבא, למשל, הייתה הקטע המשעשע ביותר בתוכנית. למעשה, הגסות והבוטות של נוסבאום נותנות את ההרגשה שהוא חובב הכדורגל היחידי האמיתי בפאנל.

        למה לא לראות

        דווקא אבי גרייניק, היחיד בחבורה בעל כישורי משחק, מסתמן בינתיים כצלע המאכזבת בתוכנית. על שיר הסיום שלו עדיף לא להכביר במילים. גם וילוז'ני עדיין מחפש את עצמו בתפקיד הקשר המרכזי, וכשגלאקטיקוס כמו וילוז'ני וגרייניק לא מנצלים את מלוא הפוטנציאל שלהם, האשמה בדרך כלל נופלת על המאמן. תתפטר.

        למה לראות

        רוב ציבור חובבי הספורט מורכב מאנשים אינטליגנטים, שצמאים למישהו שיירד על הגיבורים שלהם, ושיגיש את זה בצורה יותר היתולית מגערותיו הזועמות של קופמן. החדשות הטובות הן ש"פקקים" עדיין בחיתוליה, ושמפה היא יכולה רק להשתפר.