פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הלך הדאבל

        דאבל פס סובלת מפער עצום בין התפאורה והיומרה האינטלקטואלית לבין התוצאה הבנאלית בשטח. פז חסדאי מנתח

        הלוק

        מאז "פיק אפ" לא נראה על מסכינו פרויקט טלוויזיוני עם פער כל כך גדול בין התפאורה היומרנית שלו לבין התוצאה בשטח. לו תייר היה צופה ב"דאבל פס" ורואה את המגישים הישובים במין בית זכוכית מורם מעם, סביר להניח שהוא היה חושב שבאולפן המפואר מתנהל רב שיח אקדמי בין אושיות הספורט המקומיות. אך מכיוון שהצופה הישראלי מבין עברית ומצליח לקלוט את תוכני השיחות, מתבהרת לו מציאות אחרת: הדיונים המרתקים נסובים סביב משחקה המותח של מכבי חיפה מול מ.ס אשדוד, על גורלו המסתורי של החוזה החדש של עידן טל ושוב פעם על השגיאה הפטאלית של ערן פרוסט. איזה שיעמום. כבר דיברנו על הדברים האלה יום לפני, לא? כנראה שגם ל"דאבל פס" קשה למצוא נושאים מעניינים על ליגת כדורגל שנגמרה עוד לפני שהיא התחילה. אפילו עמנואל רוזן, שבעבר עשה עבודה יסודית ומרשימה ב"בעקבות הגביע האבוד", לא הצליח לגרום לשיחות בתוכנית להתעלות מעבר לרמת הקלישאות.

        התדמית

        אבל הם ממשיכים לנסות. בכל שבוע נפתחת "דאבל פס" במעין אמירה חברתית נוקבת, שמנסה להעלות תהיות פילוסופיות על עולם הספורט הישראלי. אותה מנטרה חזרה גם השבוע. "האם אוהדי בית"ר התברגנו?!", הפציץ בפתיחה בדרמטיות עמנואל רוזן, ויצר ציפייה לדיון מורכב בסוגיה סוציולוגית מסקרנת, סטייל עמנואל הלפרין ב"מהיום למחר". אבל מאיר איינשטיין הוא לא עמנואל הלפרין (הדמיון ביניהם הוא רק ביצירתיות הפריזורה), והמרואיין רוני לוי משעמם יותר מכל הפרופסורים לסוציולוגיה שהלפרין נהג לזמן לאולפנו. כתוצאה מכך, הדיון באולפן הוא בערך ברמה של מ.ס. אשדוד.

        החוליה החזקה

        אחר כך התברר שהמדיום הטלוויזיוני כן מספק אפשרויות לעשות דברים אחרת, אם רק יוצאים מהאולפן הזה. ההחלטה לצרף צוות צילום לאוהדי הפועל כפר סבא לקראת נסיעתם לטדי התבררה כמבריקה. במאי הכתבה לא יכול היה לבקש סוף פיוטי יותר לסיפורם הטרגי של האוהדים, מאשר פנדל לא צודק בדקה ה-90 שהביא לעוד הפסד כואב. ההתלוות לאוהדים המתוסכלים של הפועל כפר סבא הצליחה להחזיר לכמה דקות את הרומנטיקה שחסרה לליגה העצובה שלנו, ואת האמונה שמאחורי כל אוהדי הכדורגל מסתתרים מוכי אהבה שמחפשים מעט שמחה בחייהם. אפילו אוהדי בית"ר.

        החוליה החלשה

        כשאלי אוחנה אומר ש"אי אפשר לשפוט מאמן לפי שישה-שבעה משחקים, וגם לא לפי שנה ולא לפי שנתיים", האם הוא אכן מתכוון ללואיס פרננדז (שעליו הוא נשאל), או שמא שוב הוא מדבר על עצמו? ואולי הוא התחליף לאתנחתא הקומית מאז היעדרו מהתוכנית של החקיין המהולל מיקו ג'בר?

        למה לראות

        למרות שלא ברור אם הוא על תקן עיתונאי, מגיש או אוהד הפועל, עמנואל רוזן הוא הרוח החיה של המשדר. הוא היחיד שמנסה למשוך את השיחה מעבר למובן מאליו, ועל אף שכשהוא מדבר על הפועל ת"א האמוציונליות שלו כאוהד נגועה בחוסר אתיקה עיתונאית, יש בה חינניות.

        למה לא לראות

        מודי בר-און גרם לנזק בלתי הפיך: צורת ההגשה שלו למשדרי הספורט מאפילה על כל שאר המנחים בטלוויזיה. אחרי שאתה רואה את מודי יורד לעומקן של תופעות ספורטיביות ואת אופן הצגת השאלות לשותפיו בפאנל – גם עמנואל רוזן נשמע עילג וחסר דמיון. אחרי שמתרגלים להרמוניה בין בר-און לבין אבי מלר, קשה להקשיב לאיינשטיין הנרגש מצחקק בצביעות עם רן בן שמעון. אנשי "דאבל פס" יקרים: האתגר שלכם הוא להשוות עצמכם למודי, לא לבוני.

        בשורה התחתונה

        אז מה הוחלט, אוהדי בית"ר התברגנו או לא?