אתה חברה שלי

"אחד על אחד" מנסה לשרטט מיקרוקוסמוס של עולם הספורט דרך אורחי התוכנית. באולפן "אחד על אחד" אלן מסודי הוא כבר לא סתם חלוץ פרובלמטי שמשחק במכבי נתניה, אלא ילד מפוחד בן 27, כישרון מפוספס שמצא את עצמו בסכנין בניסיונו לפרנס משפחה בקונגו. כשצבי ורשביאק פוגש את דני ענבר הוא מפסיק להיות רק עסקן ממולח, ובמהרה מתגלה כסבא רגיש ואיש חייכן. החשיפה של הסיפורים האנושיים המרגשים שעומדים מאחורי התדמית התקשורתית של המרואיינים עושים טוב גם לתוכנית וגם לאורחים. ורשביאק ומסודי נלחמים בתדמית ציבורית בעייתית. לאחרונה גם ערוץ הספורט.

יכול להיות שדני ענבר ראה יותר מדי פעמים את "ג'רי מגווייר", כי נראה שהוא עושה הכל על מנת שמישהו כבר יבכה לו בתוכנית. הוא רוכן לעבר המרואיין, פונה אליו בקול שקט ומתחנחן, מפעיל את כל המניפולציות הרגשיות, מתפלל לסחוט ממנו דמעה. "איך הרגשת כשאבא שלך מת?", הוא שואל את אלן מסודי. המצלמה נצמדת אט לפרצופו של השחקן בתקווה לזהות איזו לחלוחית. זה רק אני ואתה פה, רומז ענבר, אחד על אחד, סוליקו. אתה יכול לבכות, זה בסדר. תבכה. בבקשה תבכה. נו.

דבר אחד ברור, דני ענבר מגיע מוכן לתוכנית. צוות צילום מלווה את המרואיין בסביבתו הטבעית, קטעי וידאו מתאימים נערכים מראש, התחקיר הוא יסודי, אף שאלה לא נשלפת מהשרוול, ענבר הוא מקצוען שלוקח את הראיון למקום שהוא רוצה. עוד לפני שאלן מסודי נשאל מיהו השחקן האהוב עליו, השקופית של דקו מברצלונה מופיעה ברקע. אפילו את התשובות דני ענבר יודע מראש.

האווירה הידידותית שיוצר דני ענבר מאפשרת לאורחיו להיפתח ולהיחשף, אך גם מבטלת את האפשרות לביקורת כלפיהם. גם כשהוא כן מנסה להפנות למרואיינים שאלות נוקבות, הן נאמרות בנימה חברית ומאבדות את העוקץ ואת הערך העיתונאי. קשה להיזכר באיזשהן כותרות או אמירות מסעירות שניפקה התוכנית, למעט הראיונות עם איל ברקוביץ'. אבל זו לא חוכמה: בכל שיחה של איל עם הקופאית בסופר נחשפים סודות שלא אמורים להתגלות.

חובבי הספורט נוטים לשטחיות, ובדרך כלל מתקשים לזהות שקיים בן אדם מאחורי גופיית המשחק. לעומת זאת, אולי אוהד כדורגל שראה את סיפור חייו המרגש של אלן מסודי ב"אחד על אחד", יחשוב פעמיים לפני שהוא משחרר לעברו עוד קללה גזענית.

ענבר משמש גם כמראיין וגם כפסיכולוג, גם כחוקר הטוב וגם כחוקר הרע, גם התחקירן וגם הפובליציסט. אין לו את הקשיחות של שלי יחימוביץ' ב"פגוש את העיתונות", אין לו את הרכות של קובי מידן ב"פגישה לילית". כיסא המרואיינים משמש גם כיסא הכבוד, גם כיסא הנאשמים וגם כיסא הטיפולים. אין פלא שהתוכנית נופלת בין הכיסאות.