זכות הצעקה

הפוזה: "יציע העיתונות" אמורה הייתה להיות מיועדת למי שלא מסתפק בדיווחים היבשים של "חדשות הספורט", ומחפש דיון עמוק יותר בסוגיות הבוערות של הספורט הישראלי. עם הזמן התוכנית הפסיקה להתיימר להתפלמסות רצינית בין אנשי תקשורת מקצוענים. כמו קודמותיה מהסוג הזה, היא נכנעה בסופו של דבר לצעקות ולריבים, ואף החלה להתהדר בהם. עורכי התוכנית אינם מתביישים באמוציונליות המוגזמת של משתתפי הפאנל ולא מנסים לרסן אותם. אדרבא, ויכוחי הסרק הקולניים מהווים את לב "יציע העיתונות". ניתן להבחין בכך לפי הפרומואים של התוכנית: רסקין וקופמן מתפלמסים על איזה סרט נחשב לטוב יותר, "אבא גנוב" 1 או 2, ובמקרה אחר שלמה שרף צורח שהוא לא מוכן לעבוד בשבת. הוויכוח והצעקות הפכו לעיקר, הנושא הפך למשני. "היציע" גובר על "העיתונות".

הלוק: כנראה שבחמש פלוס סבורים שהאולפן הצנוע של התוכנית הוא מה שראויים להם עכברי הספורט שנשארו ערים עד 23:30 בציפייה לריבים של קופמן עם שלוימל'ה. על התפאורה המינימליסטית מחפות גרפיקה מושקעת ועריכה תזזיתית, והעובדה שלכל נושא מוקצבות מקסימום שלוש דקות יוצרת קצב מהיר ואגרסיבי לתוכנית. הידיעה המרגיעה שכל ויכוח, מורכב ככל שיהיה, יסתיים בזמן הקצר שמוקצב לו, היא משמעותית. לעתים ההנאה מצלצול הפעמון שקוטע את הנהמות של המשתתפים זהה להנאה שיצר צלצול בית הספר, שסימן את סוף השיעור וסתם למורה המעצבנת את הפה, אך לעתים נדמה שהדיון נגדע בשיאו ובפה נשאר מעט טעם של עוד.

החוליה החזקה: ללא ספק, ניב רסקין. החשיבות של ההגשה של רסקין בתוכנית זהה לזו של אייל קיציס ב"ארץ נהדרת" - נדמה שהוא רק מנהל את ה"דיון" ביבשושיות פאסיבית, אך למעשה הוא מכין למשתתפים הרמות להנחתה בסופר מקצועיות. רסקין שוחה בחומר, יודע איך להפעיל את חברי הפאנל, מזהה בדיוק מה ידליק כל אחד מהם, ובעיקר נראה כמו הגורם השפוי היחיד באולפן.

החוליה החלשה: מכיוון שעולם הספורט המקומי הוא כל כך קטן, נדמה שכל אחד מהמשתתפים ב"יציע העיתונות" כבר הספיק בעברו להתכתש עם חצי מהאנשים הפועלים בענף, ובכך נפגעת אמינות הביקורת שהם מעבירים. בכל פעם ששלמה שרף מביע איזושהי דעה אישית על אבי נמני/ ניר קלינגר/לוני הרציקוביץ'/אברהם גרנט/יצחק שום (והרשימה נמשכת עוד ועוד), זה נשמע כאילו משקעי העבר שלו עם הדמויות הללו עדיין פועמים בבטנו התפוחה. כך לגבי גם רון קופמן, שהספיק להסתכסך עם חצי מעולם הספורט, וצביקה שרף ואריה מליניאק, שכבר רבו עם כל עולם הכדורסל. הפתרון: שופטים מחו"ל.

למה לראות: כי תמיד כיף לראות מישהו יורד בלי בושה על שלמה שרף על הביזיון מול דנמרק; כי זה מצחיק לראות את שלמה מופתע בכל פעם מחדש שמישהו מתעניין במשהו שהוא לא כדורגל; כי נחמד לראות שיש מישהו שצועק יותר חזק מצביקה שרף (קופמן); כי יש בתוכנית כנות נדירה ואמיצה, ולא פעם היא מספקת ביקורת נועזת וייחודית.

למה לא לראות: כי כמה פעמים אפשר לשמוע את קופמן מתלונן על הוועד האולימפי ואת שלמה יורד על קאנן; כי קשה להירדם אחרי ששומעים את קופמן צועק במשך 20 דקות; כי ויכוחי הסרק הם לרוב חסרי ערך.