בית"ר וסכנין, קבוצות תאומות

בית"ר ירושלים ובני סכנין נפגשות ביום ראשון לעוד מפגש טעון, במה שהפך להיות הסופר קלאסיקו הישראלי - הדרבי האולטימטיבי בין היהודים לערבים. הגורם העיקרי לעניין הרב שיוצר המפגש בין הקבוצות הוא הקוטביות שכביכול קיימת בין שני מחנות האוהדים, שאמורים לייצג שני קצוות של החברה הישראלית, אך בחינה של העובדות מגלה שבעצם לבית"ר ולסכנין יש הרבה במשותף.

אין הכוונה לכך שגם לסכנין וגם לבית"ר יש מסורת של ניהול מבולגן, או שההופעות של שתיהן בזירה האירופאית היו מהמביכות שידע הכדורגל הישראלי. ספק אם האוהדים של בית"ר וסכנין יאהבו לשמוע את זה, אבל הקירבה בין האוהדים היא תרבותית, מנטלית והתנהגותית. אומנם בית"ר משחקת בצהוב-שחור וסכנין באדום-לבן, ואלה יהודים ואלה ערבים, אבל חוץ מזה הן די מזכירות זו את זו. מצטערים.

הרוב הגדול של אוהדי בית"ר ירושלים מתויג בחברה הישראלית כמזרחיים, קבוצה אתנית אשר בתוכה נכללים עולים מארצות האיסלאם. יהודי אירופה סימנו את יוצאי מדינות ערב היהודים כ"מזרחיים", והדימוי שלהם בעיניהם היה בעבר כשל ערבים. מכיוון שהיהודים בארץ החשיבו את הערבים לאויבים, שבאים מתרבות שאינה שוות ערך לשלהם, היחס למזרחים היה כמעט זהה. הנושאים שמהם סובלים ערביי ישראל כיום מזכירים את אלו שמהם סבלו המזרחיים בעבר, וחלקם אף בהווה: קיפוח מתמשך על ידי המדינה באזורי הפריפריה בחינוך ובתשתיות, אשר יוצרים אחוזי אבטלה גבוהים, קשיים כלכליים, ורגשות תסכול וניכור למדינה.

את תחושת הקיפוח הזהה שחשים האוהדים ניתן לזהות בתגובתם לאירועי ארקדי גאידמק: בסכנין טענו שהוא נרדף בגלל שהוא תומך בערבים, בבית"ר אמרו שהוא נרדף כי בית"ר היא קבוצה מזרחית. למעשה, ההבדלים ביניהם כל כך זניחים, שאפילו גאידמק בעצמו לא הצליח להבין אותם. לפני מספר שבועיות שאל: "איך יכול להיות שאוהדי בית"ר יכולים לשנוא ערבים אם הם בעצמם מתרבות המזרח?".

למעשה, הדמיון הבולט ביותר בין האוהדים הוא חיצוני. ספק אם אדם שמגיע מחוץ לישראל יוכל להבחין באיזשהו הבדל ברור שנגלה לעין בין רובם המכריע של אוהדי בית"ר לבין אוהדי בני סכנין. התגובות המילוליות לנעשה במגרש הן זהות ("יאללה כוס אוחתוק"), הגרעין הקשה הצעיר מורכב מילדים מחוצ'קנים ששיערם ספוג בג'ל, והדור המבוגר מתאפיין בלבוש לא אופנתי. אין פלא שהצדדים מכנים אחד את השני "בני דודים".

לשתי הקבוצות יש זהות פוליטית די מובהקת. מכיוון שהן מייצגות מגזר מסוים בחברה הישראלית, אנשים שמחפשים מקום לפורקן לאומי צירפו עצמם למחנות האוהדים. טיפוסים מסוימים ביציעי סכנין ניצלו את ההבטחות הלא ממומשות של ממשלת ישראל לאיצטדיון בעיר להסתה נגד השלטון, והפכו את הקבוצה לסמל הקיפוח של ערביי ישראל במדינתם. גופים ימניים קיצוניים ניסו להשתלט על היציעים בטדי, חילקו פלאיירים נגד הבאתו של סואן והפכו את בית"ר לסמל המאבק בערבים. בית"ר ירושלים ובני סכנין משמשות כר נוח עבור אנשים קיצוניים לביטוי דעותיהם הפוליטיות - משני צדי המתרס.

יש דמיון רב בהתנהגות החברתית של שני הצדדים. גם לאוהדי בית"ר וגם לאוהדי סכנין מיוחס אופי "חם", שבדרך כלל מאופיין ברגשות עזים לכדורגל, אך מתבטא לא פעם בהתנהגות אלימה ובהתעמתויות עם המשטרה. כשהקבוצה מנצחת השמחה פורצת גבולות, החאפלה והחגיגות נערכות לאורך כל הלילה והאמוציות בשיאן.

הבעיה מתעוררת כשהקבוצה מפסידה. לבית"ר ירושלים היסטוריה ארוכה של מאורעות אלימים, והקבוצה מדורגת כבר שבועות רבים במקום הראשון במדד הגזענות וההסתה של הקרן החדשה לישראל. בקרב אוהדי הכדורגל גם החבר'ה מסכנין ידועים כמסוכנים ובעלי נטיות לאגרסיביות יותר, והקבוצה טיפסה השבוע במעלה הטבלה במדד האלימות למקום השלישי, לאחר שאוהדיה התפרעו והתעמתו עם השוטרים ביציע. זכורה גם ההתפרצות של אוהדי סכנין למגרש בתום משחק ההפסד להפועל ת"א, והאגרוף של שאהר חאליילה. גם בליגות הנמוכות טעמו את נחת זרועם של אוהדי סכנין. הפערים מצטמצמים, הדמיון גובר.

בסך הכל, ברור שהרוב הגדול של האוהדים משני הצדדים הם חובבי כדורגל מתונים ונורמלים, שפשוט באים ליהנות מספורט ולתמוך בקבוצה שלהם, אך משחק התפקידים שמכתיבה התקשורת השתלט על הדימוי של הקבוצות. אוהדים רבים, אשר אינם קיצוניים, מוחים על הסטיגמה שיוצרת להם העיתונות, עושים ככל שביכולתם להשפיע על דעת הקהל השלילית כלפי קבוצתם, ודוגלים בפעילויות חברתיות חיוביות.

דובר בני סכנין, למשל, מונדר חלאילה, הצהיר כי "קיימת משמעות חברתית רבה ומשמעות היסטורית לקבלת הפנים לשיירות של אוהדי בית"ר, שיגיעו לראשונה לעיר סכנין ויערכו היכרות עם רחובותיה ועם האווירה של העיר סכנין". והוא לא לבד. גם גאידמק, שניסה לגשש בנוגע להבאת עבאס סואן לירושלים, מנסה לפעול למען קירוב הלבבות. כמה אוהדי סכנין הצהירו ש"1,500 בקלאוות מחכות לאוהדי בית"ר". חלק מאוהדי בית"ר שיגיעו למשחק יעשו זאת כדי "לנצל את ההזדמנות כדי לאחות את הקרע בין שני העמים" וזכור המפגש בין נציגי האוהדים בסכנין. התנדבות חיובית לא חסרה, הבעיה היא שלפעמים נדמה כי החלק השפוי מהווה את "הקומץ", ולא להפך.

למעשה, לשתי הקבוצות אין שום זכות קיום כלכלית ללא התמיכה של ה"פילנתרופ" החדש שהשתלט על הספורט המקומי, [[ארקדי גאידמק]]. המיליונים שהזרים לקופות שתי הקבוצות הצילו אותן מקריסה כלכלית, ההתרפסות של האוהדים כלפיו היא זהה, ובשני המקרים החנופה שלהם להון היא מביכה. מאיר פניג'ל העיד על גאידמק ש"הוא ישראלי לכל דבר, מגיע לאדם היקר הזה הרבה יותר כבוד, ריספקט, נעשה לו עוול". מאזן גנאים טען ש"ארקדי הוא איש גדול, שתורם רבות לשלום במזרח התיכון". מדובר, להזכירכם, בסכון נשק. בירושלים ארגנו עבורו תהלוכה, בסכנין פינקו את הטייקון בארוחות פאר חגיגיות, ובשתי הערים החסירו פעימה כששמעו שארקדי מאיים להפסיק את התמיכה בספורט הישראלי. עכשיו רק חסר שגאידמק יכריז על ירושלים וסכנין כערים תאומות.

שתי הקבוצות מציגות אלטרנטיבות לשאלת הזהות הישראלית. בית"ר היא הקבוצה של המדינה היהודית, ארץ ישראל השלמה, שירושלים היא בירתה הנצחית. בני סכנין היא הקבוצה של המדינה הישראלית המודרנית-ליברלית, הדוגלת בדו קיום ישראלי-ערבי. ההצלחה של סכנין מייצגת את ההיטמעות של המגזר הערבי בחברה הישראלית. זה כל השוני.