מי נתן להם חוזים

"גם אם אני חוזר ל-NBA היום, בכושר הנוכחי שלי, אני אהיה בין הטובים בליגה", התרברב לא מזמן מייקל ג'ורדן בן ה-43, והמחיש במשפט אחד את תפישת המציאות המעוותת ששורה לעתים בקרב כוכבי ספורט. הוד רוממותו כנראה הדחיק מהזיכרון את ימיו בוושינגטון. דווקא בגלל שג'ורדן היה זה שהרים את הכדורסל לשיאים בלתי עבירים, לחובבי ספורט רבים צרם לראות אותו בגיל 38 לוקח ללא היסוס 30 זריקות במשחק ונכשל בניסיונו להוביל את הוויזארדס לפלייאוף. אין ספק שעדיין הוא ייזכר כגדול מכולם, אך נשאלת השאלה מדוע ג'ורדן, כמו ספורטאים רבים אחרים, לא השכיל להבחין במה שכולם ראו: הוא פרש מאוחר מדי.

וג'ורדן לא לבד. בחינה קצרה של ביצת הספורט המקומית מראה שמיטב ספורטאינו לא ידעו מתי להפסיק. מיקי ברקוביץ' גמר את הקריירה על הספסל של הפועל ת"א. אורי מלמיליאן עבר באימפריות הכדורגל של באר-שבע וכפר-סבא עד שהואיל לתלות את הנעליים. הסוף של דורון ג'מצ'י היה כשחקן ה-12 אצל פיני גרשון. חיים רביבו הושפל באשדוד. בימים אלה ממש גדול השחקנים בדורנו, איל ברקוביץ', קבור במעמקי הספסל של מכבי ת"א המקרטעת ומתקרב להיות עוד שם ברשימה הזאת. למה הם מחכים?

"ספורטאים לא שונים מבני אדם רגילים, שחוששים משינויים מהותיים בחיים שלהם", מסביר פסיכולוג הספורט רפי סרברו, "הפחד להיות ללא עיסוק, ללא מקצוע, הוא גדול. הפעילות הספורטיבית הייתה מהותם העיקרית במשך כל החיים שלהם, וזה מוזר פתאום להפסיק את שגרת האימונים, או לנסות להיגמל מההתרגשות של המשחק. אפילו בגיל 65 הרבה אנשים מפחדים לצאת לפנסיה". לפי סרברו, הפער שייווצר בין הכוכבות, הפרסום וההצלחה שחוו הספורטאים, לבין חוסר המעש והבטלה שמצפה להם ב"אזרחות", גורם להם לחשוב פעמיים לפני שהם זונחים את המקצוע שלהם, שהביא להם כל כך הרבה כבוד, כסף ותהילה.

"מי שחווה הצלחות ברמות הגבוהות של ספורט הישגי מכור להרגשה הזאת לכל החיים, זה משהו שקשה להתנתק ממנו", סבור אלי אוחנה, שנאלץ לפרוש בגיל 33 עקב פציעה, "הקהל נוטע בך כוח, התחושה ממכרת, אתה מאוהב בזה, וקשה לעכל את ההבנה שאתה צריך לפרוש. זהו עסק שהשקעת בו את מיטב שנותיך, את כל האנרגיה שבך, הימים המאושרים בחייך היו במקצוע הזה. בסופו של דבר, אני חושב שספורטאים לא פורשים כי הם פשוט מאוהבים במשחק".

אך למרות האהבה, הטבע עושה את שלו. השנים חולפות להן, הגוף הבוגדני הוא כבר לא מה שהיה פעם. הראש של ברקוביץ' מרגיש שגם היום הוא יודע יותר כדורגל מרוב השחקנים על המגרש, אך הרגליים מתקשות להתמודד עם האנרגיות הפיזיות של הצעירים הרעננים. בעבר אחד הנשקים העיקריים של ברקוביץ' היה התנועה הבלתי פוסקת על המגרש, שהתישה את שומריו האישיים. היום המשחק שלו סטטי. מדוע שחקנים ותיקים ומנוסים מרגישים שדווקא בתקופה הזאת של הקריירה שלהם הם מסוגלים לתרום יותר?

"בגיל מבוגר היכולת המנטלית משתפרת", טוען סרברו, "הם ממוקדים בספורט ולא בשטויות שמסביב, חושבים יותר על הקבוצה ושולטים על האמוציות שלהם. במקום מהירות יש להם ניסיון; האתלטיות נפגמה אבל הם יודעים לחלק את הכוח שלהם ביותר יעילות; הכושר הגופני כבר לא יחזור להיות מה שהוא היה, אבל קבלת ההחלטות משתפרת. קבוצה בריאה היא אחת שיש בה איזון נכון בין צעירים לוותיקים". ואכן, דוגמאות לפריחה מאוחרת לא חסרות. רק בשנים האחרונות רוברטו באג'יו וג'יאפרנקו זולה המזדקנים עשו עונות מדהימות בליגה האיטלקית, סאבוניס חסר הברכיים שיגע את אירופה בגיל 40, וגם אצלנו שלום תקוה ואלון חזן הפיחו חיים בקבוצות כישרוניות.

ואולי הכוכבים הגדולים מסרבים לפרוש בגלל מבנה אישיות מיוחד. האופי הווינרי שלהם, שהביא אותם מלכתחילה להיות ספורטאים מצטיינים, הוא זה שמעניק להם את הביטחון העצמי ואת האמונה שהם עדיין הכי טובים, ולדבוק בקלישאה החבוטה, שבפעולה אחת הם יכולים להכריע משחק. "ישנם דפוסי אישיות בקרב ספורטאים מצליחים שחוזרים על עצמם", טוען סרברו, "לרוב הם עסוקים בעצמם, הם מרכז העולם, ולעתים הם לא מסוגלים לשפוט עצמם בצורה אובייקטיבית. אולי בגלל זה ברקוביץ', על אף שישב בשנים האחרונות על הספסל של פורטסמות', 'ידע' בביטחון גמור שהיכולת הנוכחית שלו תספיק לליגה הישראלית". אלא שהסתבר שהמציאות קצת שונה.

האוהדים והתקשורת הסנסציונית מחכים בפינה למעידות של ברקוביץ' ודומיו. הביקורות על "הקוסם" אינן מרחמות, וביטויים כמו "מבזה את עצמו" או "זקנתו מביישת את בחרותו" הם חלק מהלקסיקון שמאפיין את הסיקור בנושא. "מה זה 'מתבזה'? למה 'מבייש'? מה הוא כבר עשה? גנב? למה כל ההגדרות הדרמטיות האלה?", מתקומם אלי אוחנה, "רק אצלנו לא מכבדים את הכוכבים הוותיקים. הנטייה הישראלית היא להלל ולרומם בהצלחות, ואז, כשיש נפילה, לנגח. הרי גם זידאן הגדול נמצא מעבר לשיא שלו. מישהו אומר לו לפרוש? הוא עדיין אוהב לשחק ומרגיש שהוא יכול לתרום, וזה ראוי להערכה. טדי שרינגהאם כיכב בנבחרת אנגליה ולקח אליפות אירופה עם מנצ'סטר, והיום הוא על הספסל בווסטהאם. מישהו באנגליה צועק שזו בושה? במקום להעביר ביקורת, צריך להעריך את זה שספורטאי רוצה להמשיך לעשות את מה שהוא הכי אוהב ויודע הכי טוב לעשות".

אז אפרופו "רוצה להמשיך", הנה כמה עובדות שאולי לא ידעתם על נסים כהן, הסמל של סרבני הפרישה באשר הם. בגיל 43 הוא היה לשחקן המבוגר ביותר ששיחק בליגת העל; בגיל 48 הוא עדיין שיחק כדורגל מקצועני; בגיל 41 הוא סירב להתחלף בדקה ה-89. תנו כבוד לאיש שהדחיק את אופציית הפרישה: "אם הגנטיקה שלך טובה, האופי שלך חזק והיה לך מזל ולא עברת פציעות קשות – אין לך מה לפרוש לפני גיל 40", אומר כהן, "השנים הכי טובות שלי היו בין גיל 35 ל-50. מה זה חשוב הגיל? תגיד, אם גילי ורמוט ייתן עכשיו שישה-שבעה משחקים רעים, אתה תגיד לו לפרוש? חוץ מזה, הדבר הכי חשוב לשחקן מבוגר זה לא להקשיב לעיתונאים. אין להם מושג, זו מכת מדינה".

- סליחה נסים, אתה יודע שאתה מדבר כרגע עם עיתונאי.

"יסלח לי אלוהים שאני אומר לך את זה בפנים, אבל אנשים שלא שיחקו כדורגל בחיים שלהם, קיבלו עט ליד ומתחילים לכתוב את כל השטויות שעוברות להם בראש. מי זה העיתונאי הזה שיחליט מי טוב ומי לא, ושיגיד לברקוביץ' אם לפרוש או לא? למה מי אתם בכלל?".