ביום שלישי הקרוב היו אמורים להתחיל אימוני נבחרת ישראל בכדורסל. אולי הם גם יתחילו, אולי לא. אם למישהו באמת היה אכפת, כולנו היינו יודעים את התשובה. בינתיים, גורל אותם אימונים הוא כגורל הנבחרת, וכל הסובב אותה מעורפל. לא ברור מי יהיה המאמן, לא ברור איזה שחקנים יובילו, האם יהיה מתאזרח, והאם זה בכלל אכפת למישהו. כפי שזה נראה כרגע, לירמי אולמרט וידידיו באיגוד זה לא אכפת.
דייויד בלאט מונה לפני מספר חודשים למאמן הנבחרת. כל תהליך הבחירה המביש הפך יותר אנשים לאדומים מאשר החום הלוהט של תל אביב באמצע אוגוסט, אבל בסוף בחרו בבלאט. קולות מסביב דיברו על היעדר תעודה, על צורך בהשלמות, על קיפוח בירנבוים ועל חוסר בבורקסים תפוחי אדמה. אבל ההחלטה התקבלה, והציוות של בלאט את אדשלטיין ודניאל היה נראה מעודד. דיברו שם על משהו ארוך טווח, על לקחת את הנבחרת למקומות שהיא לא היתה בהם בעבר.
ברטרוספקטיבה, חצי מהמשפט הזה נכון. ארוך טווח הרומן הזה כבר לא יהיה, שכן הוא נגמר עוד לפני שהתחיל באמת, אבל אין ספק שהנבחרת הגיעה למקומות שבהם לא היתה בעבר. לביוב. לגועל נפש שכולנו לא רוצים להגיע אליו, אבל יודעים שאנחנו בדרך, כי אנחנו מכירים את הנפשות הפועלות, וכפי שהן מתעקשות להזכיר לנו כל פעם, בכדורסל הישראלי הכל אפשרי. Expect the unexpected.
תהליך בחירת המאמן היה ארוך. מאוד. האם בכל אותו זמן, בחדרי הישיבות הממוזגים בעשן סיגרים, לא חשבו על בעייתיות מסוימת שעשויה להיווצר בבחירת בלאט למאמן הלאומי? אם כן, לא ברור למה נבחר. ואם לא, לא ברור מה עושים אותם "קברניטי הכדורסל" עדיין בתפקיד. אם החליטו ללכת על בלאט, היו צריכים לקבוע משהו כבר אז. לסכם על איזה קורס מזורז, השלמת שעות ולהתנות את מינויו בכך. לא רוצה? לא צריך. במקום זה, החליטו באיגוד להמשיך ולסגוד לחלטורה, ולחיות על פי ספונטאניות שמאפיינת בדרך כלל ילדים בני 10 ולא יושבי ראש מכובדים.
חוסר המקצוענות באיגוד עובר כל גבול. למעשה, איגוד הכדורסל מגיע למצב מעט אירוני, בו הוא מתנהג בחוסר מקצועניות באדיקות ובקביעות כל כך גדולה, עד שהוא בונה לעצמו מסגרת משלו. ובמסגרת הזאת, אף אחד לא יכול להתווכח, הם הכי מקצועיים בעולם.
לבלאט נמאס, וקשה להאשים אותו. סטיבן שפילברג אמר פעם שיוצר סרטים גדול, הוא כזה שעושה סרט מכלום, כזה שיכול להעצים גם את הסיטואציות הכי מינוריות לסרט שובר-קופות. האנלוגיה הזאת לא באה להשוות את אחד מיוצרי הסרטים הגדולים בהיסטוריה ליו"ר איגוד הכדורסל, אלא להעלות השערה מסוימת: יושב לו ירמי אולמרט בבית, אל מול כוס הקפה המעט מרה שלו, עיתון ספורט פרוס על גבי שולחן האוכל, יושב וקורא. התקשורת מדברת על כדורסל גוסס, על חוסר תחרותיות, על חוסר משווע בעניין. יושב לו ירמי, ומחכך ידיו תוך כדי שחיוך גדול נמרח על פניו. "חוסר עניין, אה? אני אראה להם מה זה." הוא מחליט להכניס קצת עניין לכלום. רק חסרות היו ארבע מצלמות ווילה במרכז הארץ, כדי להפוך את תהליך בחירת המאמן הלאומי ל"פרוייקט Y 3". אבל הרייטינג עדיין לא הספיק, אז הוא החליט ללחוץ על המאמן הנבחר עד שנשבר לו, והוא התפטר. מה הלאה, אתם שואלים? לא ברור. אולי "המירוץ לתעודה", בכיכובם של בלאט וקטש. אולי ינסו לגרום לדייויד בלות'נטאל לחזור לארץ כדי לתבוע אותו על זה שמסרב הוא לשחק בנבחרת, "השגריר", יקראו לזה.
נוסע הוא, מאושר, לעוד פגישה חסרת תוכן ומיותרת באיזה בניין מרובה קומות איפשהו במרכז, ומתרווח בהנאה. הבורקסים והסיגרים ישארו לעד, הכדורסל הישראלי לא.
אש על הגולש
וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il. אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם בעבר טור, מוזמן להמשיך ולשלוח. אנא, ציינו את שמכם.