וינצ'נזו יאקווינטה היה על גג העולם ככדורגלן והגשים את החלום הגדול ביותר: זכייה בגביע העולמי עם נבחרת איטליה ב-2006. אבל בשנים האחרונות הוא מוזכר בעיקר בהקשרים פליליים, שכן אביו היה דמות אסטרטגית במאפיה של חצי האי קלבריה וגם הוא עצמו הורשע ב-2018 והעונש הומר למאסר על תנאי. "פעם קראו לי 'אלוף העולם', עכשיו מחשיבים אותי למאפיונר", אמר בריאיון ל"גאזטה דלו ספורט", והדגיש: "אנחנו משלמים על שם המשפחה, שום דבר אחר. זו רדיפה בלתי נתפסת".
חלוץ העבר, שפרט לנבחרת זכור מימיו באודינזה ויובנטוס, נזכר: "שיחקתי ברמות הגבוהות ביותר במשך 15 שנה, כבשתי שלושער בליגת האלופות וזכיתי במונדיאל... ובכל זאת השם שלי נקשר ל'נדרנגטה' בגלל האשמה נתעבת. נכנסנו למערבולת שגדולה מאיתנו, ובכל מפלה אנחנו נשאבים אליה עוד יותר. בסוף הם יהרגו את אבא שלי שם, בתוך הכלא. שפכו עלינו כמויות אדירות של בוץ. ברגע שאתה שוקע בחול טובעני, קשה לצאת ממנו. יש לי אמון במערכת הצדק, אבל ככה זה קשה. אלחם כדי להוכיח את חפותו. זה הקרב של חיי. אין לנו שום קשר למאפיה, היא מעוררת בנו גועל".
על הרשעתו בגין החזקת שני אקדחים ו-126 כדורים, אמר: "זו הייתה תמימות, אבל זה לא הופך אותי לעבריין. כלי הנשק היו רשומים כחוק; אבא שלי לקח אותם בלי ליידע אותי על ההעברה. הואשמתי לפי סעיף 7: כביכול סייעתי לארגונים באמצעות כלי נשק שהוחזקו כחוק. זה היה טירוף; דברים כאלה הורסים לך את החיים. כבר עשור אני חי בתוך סיוט שנראה כאילו לעולם לא ייגמר".
על המונדיאל: "בלי שום ספק, הרגע הטוב בחיי. התחושה שהרגשתי כשקנבארו הניף את הגביע הייתה בלתי ניתנת לתיאור. עדיין עוברת בי צמרמורת. בתוך 30 שניות חלפו מול עיניי 20 שנות הקרבה. היה לנו טוב יחד. היה לנו חדר הלבשה מטורף, והיינו מודעים לכך שאנחנו יכולים להגשים חלום. ואז... כל כך הרבה בדיחות! פירלו וגאטוזו היו כמו חתול וכלב, אבל גם מטראצי, דה רוסי וטוטי; כל הזמן עקצנו זה את זה. והיינו גם צנועים. רבים מאיתנו הגיעו מקבוצות פרובינציאליות".
על השער במשחק הפתיחה מול גאנה: "קופור מוסר לאחור בצורה לא טובה ואני מזנק על הכדור... וקובע 0:2. התחלתי כחובבן וסיימתי כשאני כובש במונדיאל. אני זוכר את הדמעות של אבא שלי אחרי המשחק; השער הזה היה גם שלו וגם של אמא שלי".
על מרצ'לו ליפי: "אני יודע שהוא היה משוגע עליי כבר מהתקופה שבה אימן את יובנטוס. שיחקתי אצלו כקיצוני, כחלוץ שני וכחלוץ מרכזי, אבל הייתי מוכן לשחק אצלו גם כשוער. הוא ידע איך לאחד את הקבוצה, הוא היה מאמן מיוחד. הוא אפילו לקח אותי למונדיאל בדרום אפריקה, אף על פי שבאותה תקופה הייתי די שברירי מבחינה פיזית".
על הפציעות: "הן עצרו אותי יותר מדי פעמים. מבחינה מנטלית הן היו נוראיות - אתה עולה למגרש בפחד, חושש כל הזמן להיפצע שוב. גם ביובנטוס, אחרי שאנטוניו קונטה הגיע, הוא רצה להשאיר אותי. שיחקתי, הרגשתי טוב. ואז הגיעה עוד פציעה. קונטה התקשר אליי כל יום כדי לבדוק מה שלומי, בתקווה שאחזור. אחרי הפציעה האחרונה, גם הוא נאלץ לוותר. העובדה שלא יצא לי לשחק תחתיו נשארה חרטה שאני נושא איתי".