הכדורגל האירי נכנס בימים האחרונים למקום שבו כבר כמעט אי אפשר לדבר רק על כדורגל. ככל שמתקרבים לשני משחקי ליגת האומות מול נבחרת ישראל, הדיון באירלנד הולך ומחריף. יותר מ-160 ספורטאים חתמו על מכתב שקרא לשחקני הנבחרת לסרב לשחק, ההתאחדות האירית החליטה להסיר את מיתוג נותני החסות בתקופת המשחקים ולהגביל משמעותית את הפעילות התקשורתית, ורשות השידור הודיעה שתשדר את שני המפגשים במתכונת מצומצמת, ללא אולפן, פרשנים או חסויות. המאמן היימיר הלגרימסון אמר שאירלנד "משחקת נגד רצח עם", ושחקן הנבחרת לשעבר קווין קילביין טען שההתאחדות החמיצה הזדמנות להראות שיש לה "מצפן מוסרי".
אין שום סתירה הכרחית בין הדברים האלה לבין העובדה שגם לאירלנד עצמה יש בעיות קשות להתמודד איתן. פרשות בתוך צבא אירלנד לא מבטלות ביקורת שמגיעה מדבלין, אבל כשהוויכוח סביב משחק כדורגל מנוסח שוב ושוב במונחים של מצפון, מוסר, והצד הנכון של ההיסטוריה, ראוי להביט גם פנימה - ובשנים האחרונות אירלנד עושה את זה ומגלה שבחלק מהמקומות משהו אצלה מסריח.
התמונה שעלתה מהבדיקות הרשמיות שלה בנוגע לצבאה כוללת אלימות מינית, בריונות, מיזוגיניה, פחד מהגשת תלונות, מנגנוני פיקוח כושלים וטענות קשות שהגיעו גם לחיילים אירים ששירתו בלבנון - ממש מעבר לגבולה הצפוני של ישראל.
חשוב להדגיש: הדברים הבאים הם לא ניסיון להשוות בין אירועים, לדרג חומרה או לטעון שכשל מוסרי במקום אחד מבטל ביקורת על מקום אחר. הם נועדו להציג תמונת מצב רחבה יותר על האופן שבו שיח מוסרי מתנהל.
במרץ 2023 פרסמה ממשלת אירלנד דו"ח של קבוצת בדיקה עצמאית, שהוקמה בעקבות שורת עדויות על תקיפות מיניות, הטרדות, בריונות ואפליה בצבא. אחד המשפטים החריפים בדו"ח קבע שבמקרה הטוב צבא אירלנד "בקושי סובל נשים", ובמקרה הרע נשים בשורותיו עוברות התעללות מילולית, פיזית, מינית ופסיכולוגית.
88% מהנשים שהשתתפו בסקר שנערך במסגרת הבדיקה דיווחו שחוו לפחות צורה אחת של הטרדה מינית. 46% דיווחו על מגע פיזי לא רצוי או תקיפה מינית. החוקרים קבעו גם שנשים נתפסו כבעלות מעמד נמוך יותר בארגון, שגברים ונשים אינם עובדים בסביבה בטוחה ושחלק מהמרואיינים סברו שאין "שום טעם" להגיש תלונה.
הנקודה המטרידה במיוחד הייתה שלא מדובר רק בחשבון נפש היסטורי. יום לאחר פרסום הדו"ח התייצב הרמטכ"ל האירי, לוטננט גנרל שון קלנסי, מול המצלמות ואמר במפורש: "זו בעיה שקיימת גם היום".
קלנסי מנה בריונות, הטרדות, התנהגות מיזוגינית, הטרדות מיניות ופעילות פלילית, ואמר שהן צמחו מתוך תרבות ארגונית שאפשרה לדברים להתרחש. הוא אמר שהוא "מתבייש" והבהיר שמי שביצעו התנהגות בלתי ראויה עדיין נמצאים בחלקים מסוימים של הארגון. באותה תקופה הודתה גם ממשלת אירלנד שהמערכת הקיימת לטיפול בתלונות לא מתאימה למטרה, והוחלט על הקמת חקירה וגוף פיקוח חיצוני.
בתוך הסיפור הרחב הזה נמצאת לבנון. אירלנד רואה בשירות ביוניפי"ל חלק מרכזי מהזהות הצבאית והבינלאומית שלה. חייליה נמצאים בדרום לבנון מאז 1978, וכיום מוצבים שם כ-350 אנשי צבא אירים. הגדוד האירי פועל במערב דרום לבנון, בסיסו המרכזי באזור בינת ג'בייל ויש לו עמדות קדמיות לאורך הקו הכחול המפריד בין לבנון לישראל. כלומר, בזמן שבדבלין מתנהל ויכוח סוער על עצם המפגש הספורטיבי עם ישראל, מאות חיילים אירים נמצאים יום-יום במרחב שמוכר היטב לכל ישראלי שמביט צפונה.
דווקא שם התפתחה ב-2022 אחת הפרשות הרגישות ביותר הנוגעות לצבא אירלנד. הסמל בדימוס אנתוני אובריאן, שאסף לאורך תקופה עדויות היסטוריות על עבירות מין בצבא, העביר חומר גם לאו"ם בנוגע לאירועים שיוחסו לחיילים אירים ששירתו במשימות שמירת השלום בלבנון. במרץ אותה שנה הודיעה מחלקת החקירות של OIOS, גוף הביקורת והחקירות הפנימי של האו"ם, שנפתחה חקירה בנוגע לדיווח על "ניצול והתעללות מינית" שיוחסו לאנשי הקונטינגנט האירי ששירת בלבנון. אובריאן הוגדר כעד אפשרי ונקבע לו ראיון עם חוקר של הארגון.
החומר שהגיע לאו"ם כלל מספר טענות נפרדות וחמורות. אחת מהן עסקה בחיילת אירית שלפי הנטען נאנסה על ידי חייל בן ארצה ששירת לצדה. אחרת עסקה בהטרדה מינית חוזרת של חיילת נוספת. טענה שלישית, שהגיעה מעדות של צד שלישי ואף הוזכרה בפרלמנט האירי, הייתה קשה במיוחד: לפי אותה גרסה, ארבעה חיילים סיממו את משקאותיהן של שתי חיילות בעת שירות בלבנון ולאחר מכן אנסו אותן. חברת הפרלמנט פטרישיה ריאן הקריאה בפברואר 2022 את התיאור בפרלמנט וטענה כי סביב מקרים שונים בצבא היו גם טיוחים, העברות כפויות, "סגירת שורות" ופרישה שקטה של מי שנחשדו במעשים. חשוב להדגיש: אלה היו טענות ועדויות שהועברו לרשויות, לא הרשעות של אותם ארבעה חיילים.
הייתה גם טענה אחרת, רגישה אף יותר, שלפיה נגד אירי התעלל מינית בשני ילדים צעירים במחסום בלבנון. גם המידע הזה הועבר לאו"ם. אלא שכאן ההסתייגות משמעותית במיוחד: לפי הדיווח על פתיחת החקירה, החומר שהועבר בנוגע למקרה הילדים כלל תיאור של הטענה, אך לא ראיות תומכות. עצם פתיחת חקירת OIOS היא עובדה; הטענות עצמן אינן יכולות להיות מוצגות כממצאים מוכחים. גם כיום לא פורסמה לציבור, לפחות במקורות הפומביים שאותרו, מסקנה סופית של OIOS הקובעת שהחשדות בפרשה הזאת אומתו.
האירועים בלבנון לא עומדים לבדם. ב-2025 השיגה תוכנית התחקירים של רשות השידור של אירלנד שני דוחות פנימיים של הצבא, ומהם עלה שנכון למרץ 2024 היו שמונה מקרי תקיפה מינית שבהם היו מעורבים אנשי צבא ושנמצאו בטיפול הרשויות הצבאיות או המשטרה. חמישה היו במערכת הצבאית ושלושה הועברו למשטרת אירלנד.
בין המקרים שתוארו היו טענה לתקיפה מינית של חייל בידי עמית, טענות לתקיפות באירועים חברתיים וטענה שלפיה חייל הטריד מינית ותקף אדם ששירת לצדו. רשות השידור הביאה גם עדויות של נשים שטענו שמנגנון הטיפול בתלונות הותיר אותן במשך תקופות ארוכות בלי מידע ברור על גורל התיק שלהן.
המספרים שפורסמו בפברואר 2026 הוסיפו עוד שכבה. לפי נתונים רשמיים שנמסרו בעקבות שאילתה בפרלמנט, 57 אנשי צבא בשירות פעיל היו בעלי הרשעות פליליות או עמדו באותה עת בפני בתי משפט אזרחיים או צבאיים. 45 אנשי צבא הורשעו בבתי משפט אזרחיים מאז יולי 2024; העבירות כללו שבע הרשעות בתקיפה, שלוש בעבירות מין, שלוש בעבירות סמים והרשעה בהלבנת הון, לצד עבירות נוספות. שמונה אנשי צבא הורשעו בחמש השנים שקדמו לכך בבתי דין צבאיים בעבירות שכללו בין היתר תקיפה, תקיפה מינית וכליאת שווא.
במקביל, אירלנד עדיין חוקרת איך המערכת הצבאית עצמה הגיבה לאורך עשרות שנים לאנשים שניסו להתלונן. הטריבונל שהוקם בעקבות דו"ח 2023 בוחן את הטיפול בתלונות בין 1983 ל-2024, ויותר מ-200 עדים כבר מסרו לו הצהרות. מומחה שבחן את מנגנוני התלונות תיאר מצב שבו בשנות ה-80 וה-90 לא הייתה למעשה סודיות משמעותית למתלוננים והמתלוננות, דבר שיצר תמריץ ברור לשתוק. לדבריו, חייל שחשש שתלונה עלולה להביא לנקמה, לפגיעה בקריירה או לנידוי בתוך היחידה - יכול היה להגיע למסקנה הפשוטה שהשתיקה בטוחה יותר.
בחודש יוני האחרון נשמעה בטריבונל גם עדותו של פול קוואנה, שסיפר על תרבות התעללות מסוג אחר. לדבריו, במהלך שירותו בצבא אירלנד, הוא וחמישה חיילים נוספים ננעלו בחדר וראשיהם גולחו בכוח. בהמשך, בתחילת שנות ה-90, שישה או שבעה אנשים תפסו אותו, גררו אותו והכניסו אותו לתוך חבית שבה הצטברו כימיקלים, שמן ופסולת. הוא זכר במיוחד עורב מת שצף על החבית לפני ש"הוטבל" בתוכה. קוואנה טען שלא היה היחיד שעבר את המנהג, שכונה "tubbing", ושלא נעשה דבר.
אירלנד לא מכחישה את הבעיה. הדו"ח העצמאי פורסם ביוזמת הממשלה, גוף פיקוח חיצוני הוקם ובהמשך קיבל מעמד סטטוטורי, הטריבונל ממשיך לשמוע עדויות, ותלונות על עבירות מין מועברות כיום ישירות למשטרה האזרחית. ראשי הצבא עצמם השתמשו במילים חריפות לגבי כשלי העבר וההווה והצהירו על אפס סובלנות. במובן הזה, עצם החשיפה והחקירה הן עדות לכך שמערכת דמוקרטית מסוגלת להפנות זרקור גם אל עצמה.
אבל דווקא בגלל זה קשה להתעלם מהפער שנוצר בחודשים האחרונים בשיח הספורטיבי באירלנד סביב ישראל (השיח הציבורי קיים כבר שנים). שאלות מורכבות מוצגות לעיתים במונחים מוחלטים: מצפון מול חוסר מצפון, נכון מול לא נכון, הצד הנכון מול הצד הלא נכון של ההיסטוריה. נותני חסות נעלמים מהקירות, גופי שידור מצמצמים נוכחות, ספורטאים קוראים לחבריהם שלא לעלות למגרש, וההתאחדות עצמה מדגישה כי מדובר במפגשים "ייחודיים". במקביל, אותה מדינה ממשיכה להתמודד עם אחד מחשבונות הנפש הקשים בתולדות הצבא שלה - כולל טענות הנוגעות לחיילים שנשלחו ללבנון תחת דגל האו"ם ובשם הערכים שאירלנד מייחסת לשליחות הבינלאומית שלה.
אם מוסר הוא הבסיס שעליו מבקשים לנהל את הדיון, הוא לא יכול להיות רק כלי שבאמצעותו בוחנים אחרים - במקרה הזה אירלנד את ישראל. הוא מחייב גם את המערכת שמפעילה אותו להביט במורכבות של עצמה. ובמקרה האירי, המבט הזה מוביל מהאצטדיונים של דבלין וסרביה עד לעמדות יוניפי"ל בדרום לבנון, כמה קילומטרים מגבול ישראל - ולפרשות עגומות של אלימות מינית שעל פי החשד הפכו לחלק מהתרבות.