נועם יעקב התארח בפרק האחרון של "דאבל דריבל" וסיפק ציטוטים מעניינים מאוד - גם על העבר, וגם על העתיד שצפוי לו.
על המעבר ליוטה שקרס: "זה היה שוק, אני לא אשקר. שוק טוטאלי. אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא אופציה כבר ושאין מה לעשות. זה לא בשליטתי. אני צריך להתחיל לחשוב מה הלאה וכן, אני מוכן למה שמחכה לי. זה נפל בגלל בעיה אקדמאית. בגלל השנה הראשונה שלי בארץ לא ידעתי עברית, לא ידעתי לקרוא או לכתוב, אז רוב הפוקוס שלי היה על ללמוד עברית בשביל שאני בהמשך אוכל להיות חלק מהכיתה כמו כל תלמיד אחר. ובגלל זה לא היו לי ציונים מדויקים כאילו בכל ההיסטוריה, מתמטיקה, מה שלומדים בגילאים האלה. אני תמיד רציתי מכללות. כשאני הייתי ילד הדרך ל-NBA זה היה מכללות. וגם היום זה עדיין מסלול שהרבה עושים, לא היחיד כמו פעם. אבל בכללי פשוט האווירה שם, החוויה הזאת, זה משהו שחיכיתי לחוות, אבל בסדר, לא נורא".
על חלום ה-NBA, והעונה הקרובה שצפויה להיות בארה"ב: "אני חושב שזה משהו שהחלטתי בגיל מאוד מאוד צעיר - שאני לא מפסיק עד שזה קורה. אני זוכר בגיל 4 באתי לביקור בארץ הלכנו לכותל שמתי פתק "אני רוצה להיות שחקן NBA". אני כבר בראש שלי הייתי נעול על ארצות הברית גם לפני כל העניין של הדראפט והקומביין. משהו באוויר, שהייתי שם, אמרתי אין סיכוי שאני לא פה. אם זה בג'י ליג, אם זה ב-NBA, אם זה במכללות, אני צריך לחוות את זה, זה הרגיש לי כמו בית כזה. אני כרגע בודק אפשרויות בג'י ליג, מחנה אימונים עם קבוצת NBA, זה מה שאני רוצה, זה מה שאני מקווה להשיג ונראה איך זה יתפתח. זה הזמן שלי קצת להמר על עצמי ולקחת את הסיכון הזה, שזה הג'י ליג. זו ליגה מאוד קשוחה. כולם באים שם לטרוף אחד השני ולהשיג חוזה ב-NBA, גם מי שאיתך בקבוצה וגם מי שמולך, וזה קצת קשה לי כי אני כן שחקן שאוהב לשחק בצורה הנכונה, זה הכדורסל שאני מכיר ובסוף כולם באים שם לטרוף אחד השני".
על החוויות מהקומביין והסיבה שלא נבחר בסיבוב השני של הדראפט: "אתה בא, אתה במלון, אתה עובר דלת-דלת. יש את הלוגו של הקבוצה, יש לך באפליקציה בטלפון את הלו"ז שלך באותו היום. יש קבוצות שמביאות מתנה כזו וקבוצה אחרת מתנה כזו... פגישות עם הקבוצות, לאו דווקא עם האנשים שמקבלים את 'ההחלטות'. אתה נכנס חדר-חדר וכל קבוצה עושה לך איזה מבחן. תן סקאוטינג ריפורט על עצמך, לדוגמה. יש קבוצה שאתה נכנס, משחקים איתך שלוש בשורה, וקבוצה אחרת אתה נכנס, אתה משחק אונו בזמן שמדברים בכלל".
על העונה האחרונה באוסטנד והבחירה ללכת לשם: "זה היה בין אוסטנד לקבוצה בליגה הגרמנית, וההבדל היה שבאוסטנד אמרו "הנה המפתחות, קח אותם, שלך". לא שלא הייתה לי תחרות על העמדה, הביאו שחקנים אבל הרגשתי יותר שהם ממש פתוחים לתת לי את ההזדמנות הזאת. ובקבוצה בגרמניה זה היה כזה, "תלוי איך תהיה". כששמים אותי בקופסה - אני לא אגיד שאני מתקשה, אבל אני מרגיש לא ממומש וזו תחושה מאוד מאוד מתסכלת. במשחק הראשון בקדם העונה קלעתי 30 ומשהו נקודות, ובשני 27. כאילו הצהרתי כוונות על ההתחלה, לא חיכיתי שמישהו ייתן לי את התפקיד הזה של להיות המוביל של הקבוצה. בסוף אין מה לעשות - או שאני אוכל או שמישהו אחר אוכל. הבנתי את זה".
על הכישלון האישי בהפועל תל אביב של עונת 2024/25: "הפועל תל אביב, המועדון שגדלתי עליו, הגיעו אליי עם איזה 'ויז'ן' והצהירו כוונות. אני הייתי חלק מהתוכנית הזו, חלק משמעותי. הציגו לי שאני וג'ו רגלנד בעמדת הרכז, מרכוס פוסטר ובר טימור בעמדה מספר 2, אלו הגארדים שהיו צריכים לשחק. ואז הגיע (פטריק) בוורלי, ואחרי חודשיים גם ים מדר הגיע. אתה יכול לבוא לתת הצגה באימון, אבל זה לא משנה באמת, כי מעמד זה מעמד ולפעמים זה כסף וקשרים, וקשה מאוד לשבור את זה ולעבוד עם מה שנותנים לך. אם זה 7 דקות ואם זה 10.
"אני חושב שגם בהזדמנויות שקיבלתי, לא הייתי מספיק טוב, זו האמת. היו הרבה משחקים שים היה פצוע והייתי פותח בחמישייה, ובגלל שנכנסתי לבועה הזו של חוסר ביטחון במשחק שלי, במקום דווקא לשבור את זה בהזדמנות הזו. רק בחצי גמר יורוקאפ ובגמר הצלחתי קצת לצאת מזה. מבחינה מקצועית היה לי הכי גרוע, אבל מבחינה חברתית היה לי הכי טוב. חברים לחיים".
על מסלול הקריירה: "איזה שחקנים שיחקו כזרים ביורוליג ועוד בגיל 16? אני תמיד מרגיש 'אנדרדוג'. אפשר להסתכל על ההשוואה מול השחקנים הטובים בגילך בשתי זוויות: הזווית הראשונה היא דרך מוטיבציה, ואני מאמין בדרך הזו. יש הרבה שחקנים בגיל שלי שכבר נבחרו בדראפט או שיחקו כבר ב-NBA, אבל שיחקתי מולם ופירקתי להם את התחת. זמני יגיע גם בבמה הבאה. הזווית השנייה היא שלכל שחקן יש את המסלול שלו. כל אחד מגיע בזמן שלו לאן שהוא צריך להגיע. כן, לוקח לי יותר זמן להגיע לאן שרציתי ממה שחשבתי כילד".