אני הרגשתי במסע בערב הזה. את המשחק הקודם ראיתי בסאונה בקפריסין, את הגומלין ראיתי בלחות מכושפת על שפת הכנרת כך שגם הפעם סיימתי את המשחק יותר מזיע מדניאל וורקו. בראש כבר מריץ טקסט הדחה, להתחיל בפשוט באסה או אולי "הדחה כואבת", כי כואבת היא אכן התגבשה להיות.
היו פה כל המרכיבים לטרגדיה אירופית, תסריט כמעט עצלני. המשחק הראשון היה תצוגה מדויקת, מאורגנת, עם עצבי ברזל ומינימום טעויות; והפעם נדמה שכולם חיכו לתורם לטעות. בוריס אנו, במשחק רע, תורם פנדל, ההוא לא קופץ בחומה, ועוד נגיע לדרמה בסוף. הפספוס מסוף המשחק הקודם - איך קאלו לא מסר, איך לא כבשנו את השני מול עשרה שחקנים - היה רק מלח גס שמעקצץ את התחושה החמוצה בסוף, כדי להדגיש את ההחמצה.
אלמוג כהן ניהל מושלם את משחק החוץ, אבל בא באותה גישה זהירה למשחק הבית. בית"ר לא הגיעה לשער עד שספגה גול, והזהירות מרגישה מיותרת כששחקנים משתדלים לגרוע אותנו מאירופה בעצמם. גם החילופים לא הועילו בתקנתם, ונעלמו בבינוניות הכללית.
בריאן קרבאלי נאחז בגעגועים עזים לצמוד שלו, לוקה גדראני. ירדן כהן המשיך במגמת הירידה. גיל כהן, ובכן, הוא כבר תקופה גיל כהן. קאלו בעוד אחת מההופעות התמוהות שלו, נועם מוצ'ה לא התעלה לרמת המשחק. ועדיין, אנחנו יודעים: אם עומר אצילי מגיע, ערבים כאלה מסתיימים בעומר אצילי ודי. פנדל שראינו אותו סוחט כבר עשרות פעמים, ועוד פצצה לחיבור מהבלטה שלו. כאילו, זה לא בדיוק מהבלטה שלו, אבל כשהוא מופיע, כל פיסת דשא היא בלטה, וכל בלטה היא שלו. אי אפשר להתרגל לזה.
אבל אל תשכחו את הטעות של מיגל סילבה.
כן, זה נגד האינסטינקט: הוא הציל את הפנדלים שהעלו אותנו שלב, אז הדופמין הוא מחיקון שמשמיד כל ראיה קודמת. לא. בית"ר חייבת לחשוב על עמדת השוער. זה בטח לא שווה מקום של זר, ולא משנה כמה הוא מחובר למועדון. קבוצה רצינית לא יכולה להרשות לעצמה שוער כמו מיגל סילבה, על אף החיבה לאיש. לא לשכוח.
דווקא מתוך הגלות, קם השבוע הכדורגל הישראלי ונהיה. וביומיים כאלה, כשכל שאר הישראליות עלו, מי כמו בית"ר מסוגלת להפריש את עצמה מן המחנה. זו שאף פעם לא מסוגלת באירופה, עממית מדי כדי להחזיק, מערכון של הגשש שחוזר על עצמו מתוך תיבת נגינה. אבל בסוף, הגיע לנו לעבור, חד-משמעית. אל תגידו לא מתאימים, תגידו נשתפר. גם בווינה, הפעם בערש תרבות המערב, אל תגידו עשינו את שלנו; תגידו אפשר. אולי יהיה לוקה, אולי יהיה יוספי, אולי יהיה שועה במלוא עוזו. תגידו נצליח, מה כבר יקרה?