סוף יולי והזיעה נוטפת כמו מרזב מזגן ישן, אבל נסעתי ללרנקה. פעם ראשונה שאני נוסע עם בית"ר לאירופה, על הנייר חוויה מפוקפקת כשלעצמה: במקרה הרע תפגוש קבוצה במגרש דמוי הברפלד ותקבל 3 בחצי המגרש שרעו בו צאן פעם; ובמקרה היותר נורא, תחטוף זוג מקבוצה שהשחקן הכי מוכר שלה כונה פעם "המסי של אלבניה" ויש לה איזה ז'לוב בהתקפה שינגח אותך הביתה. ועדיין, למרות הרזומה, נסעתי ללרנקה.
טוב, לא ממש ללרנקה. לקחנו מלון בלימסול, מקום שהוא פריז לעומת לרנקה. וגם פה פגשנו אוהדים, טפטוף פה ושם, יש לך כרטיס אחי, אני מחפש, אחי מחפש, חבר נתקע; מה נתקע, מי נוסע להזיע את חייו באי הזה כשהוא לא מצוייד בכרטיס. טוב, בסוף מדובר באוהדים שצועקים נוווו כשהבלם מתנהל לאיטו על קו החצי, פריט טכני כמו כרטיס בטח לא יכבה את אש החרמנות.
הגענו מוקדם לאזור המגרש באשקלון, או עפולה, כל אחד ממה שהוא נוטה להיעלב, של קפריסין. התור התחיל להתאסף לאיטו, אוטובוסים פרקו אוהדים בצהוב שחור, שוטרים מחרים מחזיקים אחריהם. רק אחרי שעה הגיעו פצועים מהמארב של פרו פלסטינים: אחד עם פנים נפוחות בתחבושת, אחד מקבל טיפול מאחורי איזה עץ. זה הקפיץ אותנו, מתח אותנו לקצה; האצבע גוללת על דיווחים מאיראן והמראות מגיעים עד ערבות קפריסין. הזדרזנו פנימה.
חם, אמרנו? סאונה רטובה. אבל יש משחק. א.א.ק התחילה להשליך כדורים לתוך הרחבה, אחד פגע בקורה, ואז עוד אחת, נס רודף נס. קצת כמו במונדיאל, הכל השתנה בהפסקת המים הראשונה: ממנה יצאנו ממש בית"ר. קבוצה ששולטת בכדור ומניעה ולוחצת וכולם רצים כמו משוגעים. מת על הקבוצה הזאת.
מה זה נאנה אנטווי הזה, מישהו יכול להסביר לי? לא זוכר מגן כזה אצלנו. מה זה בוריס אנו, שליטה מוחלטת באמצע עם קשרים לידו שנראים כמו שאריות מ-KFC. קרבאלי הענק, האגרסיבי, מרגיש בנוח לחשוף גם צדדים עדינים עת הוא תופר כדור לפינה; גם הרחקה וגם כדור ברשת באותו מהלך, זה הפיניש שגמר את א.א.ק. ועוד היה יכול להיות כאן עוד אחד אבל לא נתחזר.
אמרתם בית"ר גרועים באירופה, לא? לא יודע, אני ראיתי אותם רק מנצחים.
בית"ר הזאת עשתה דברים שאנחנו לא מכירים, לא יודעים. סיימנו סגנים אחרי 40 שנה, החזקנו מירוץ; 20 אלף מנויים בטדי, לא היה מעולם; החתיכה החסרה זה עקביות באירופה. לבוא למגרש בלרנקה, הוא לויטה אשר בכפר סבא, ולנצח.
מה זה לנצח, לשלוט. לחנוק את הקבוצה המקומית. לא להיבהל כשפותחים עליך טוב. ניסיון שלא ברור מאיפה הרווחנו, ביטחון בשיטת משחק, סבלנות. לא ייצרנו המון אבל בטח יותר מהכלום שהם עשו ואפילו דחפנו אחד, פנטסטי. אני מאמין בנו. אנחנו בטוב.
סחבנו את השלולית שהייתה פעם אנחנו לאוטו, מסתכלים היטב לכל הכיוונים. עם מספיק דופמין בגוף גם הדרדר של לרנקה נראה כמו האורות של פריז, מדהים.
רגע, מה, עכשיו אני חייב להגיע גם למשחק הבא?