בערך בשעה תשע בבוקר (16:00 שעון ישראל) הגיעו אלפי אוהדים אל אצטדיון הגמר בניו ג'רזי, בתקווה להיכנס מוקדם ולהתארגן. אלא שעבור רבים מהם זה פשוט לא קרה. רגעים אחרי שריקת הסיום והנפת הגביע, השיחות שקיימתי עם אוהדים שפגשתי לאורך היום שרטטו תמונה אחרת של גמר המונדיאל - זו שהתרחשה דווקא מחוץ ליציעים.
אז מה עושים כשאי אפשר להיכנס לגמר המונדיאל?
הולכים לבר: כמה מאות מטרים מהאצטדיון נמצא קניון American Dream, שהפך במהלך היום למקום המפלט של מי שנשאר מחוץ לשערים. באחד הברים במקום, שמתגאה בכמעט 200 סוגי בירה, התקבצו אוהדים, משני הצדדים: ארגנטינה וספרד. לרגע אפילו היה נדמה שהאווירה שם לא פחות טעונה מזו שבאצטדיון עצמו.
תכירו את עמנואל - ארגנטינאי שחי כבר שנים בארצות הברית. עוד לפני שדיברנו על כדורגל הוא סיפר את סיפור שמו. הוא נולד כפג כבר בחודש השישי להיריון, והוריו, נוצרים אדוקים, בחרו לקרוא לו עמנואל - "האל עמנו" - משום שהאמינו שעצם הישרדותו הייתה נס.
כשהשיחה עברה למסי, כבר לא נשאר מקום להיגיון: "נשבעתי לפני המשחק שאם ארגנטינה זוכה היום ומסי מניף שוב את הגביע", אמר, "זה המונדיאל האחרון שלי. אני לא צריך יותר כלום".
אין לו אפילו קעקוע אחד: "אבל אם מסי זוכה", הבטיח בחיוך, "אני עושה אחד". אחרי המשחק הוא סיפר שכבר במחצית הראשונה התחיל להבין לאן הערב הזה הולך. לדבריו, ארגנטינה התקשתה לייצר מצבים, בעוד ספרד שלטה בקצב המשחק, והאמונה שאיתה הגיע הלכה והתפוגגה.
באותו יום פגשתי שוב גם פנים מוכרות - עודד דאלס, שכבר הכרתם כאן בוואלה במהלך הטורניר (פגשנו אותו כבר במשחק השני של ארגנטינה מול אוסטריה), כשסיפר על המסע שלו בעקבות ארגנטינה. הפעם הסיפור היה מטורף אפילו יותר.
לדבריו, הטיסה שלו לניו יורק כלל לא המריאה. במקום זאת נחת בוושינגטון, שכר רכב, נהג כארבע שעות עד ניו ג'רזי, חיפש כרטיס, הגיע למסיבת צפייה, הבין שהיא לא בשבילו, ובסופו של דבר צפה במחצית הראשונה בבר סמוך לאצטדיון.
אבל כאן העלילה קיבלה תפנית. רגע לפני הירידה להפסקה הוא וחברו נועם הצליחו לרכוש כרטיסים ברגע האחרון.
כן, גם לגמר גביע העולם אפשר להיכנס במחצית. אם רק מוכנים לשלם מספיק.
המשחק, כזכור, נגרר להארכה. עבור עודד ונועם זו הייתה בשורה מצוינת. דווקא מי שנכנס רק במחצית, זכה לראות מקרוב את רגעי ההכרעה. עמנואל, לעומתו, כבר לא הצליח לשאת את המתח. "די", סיפר לי שאמר לעצמו. "אני לא יכול יותר. אני הולך לשמוע את זה ברדיו". לדבריו הוא פשוט קם ועזב.
לדברי האוהדים שנותרו במקום, מחוץ לבר כבר היה כמעט בלתי אפשרי לזוז. מאות אוהדי ארגנטינה הצטופפו סביב מסכי הטלוויזיה, עד שבשלב מסוים בעלי המקום סגרו את הכניסה והזמינו אבטחה. בחוץ הם המשיכו לשיר, לקפוץ ולהניף דגלים. בפנים נשארו כמה אוהדי ספרד, לצד ברזילאים שקיוו לראות את היריבה הגדולה מדרום אמריקה מסיימת את הערב בלי גביע.
ואז הגיע השער של פראן טורס, אחריו גם שריקת הסיום. לפי העדויות מהאוהדים שנשארו במקום, בתוך שניות הבר התפוצץ משמחה ספרדית. כמה מהם סיפרו שאוהדים בחולצות של נבחרת ארצות הברית התחבקו, שרו וחגגו כאילו גדלו במדריד. מן העבר השני השתרר שקט.
אוהדי ארגנטינה סיפרו על דמעות, על מבטים קפואים מול המסכים ועל תחושת החמצה אדירה. הם כל כך רצו לראות זכייה שנייה ברציפות, גביע עולם רביעי ובעיקר את מסי מניף פעם נוספת את הגביע, אבל זה פשוט לא קרה. ספרד הייתה טובה יותר.
היא שלטה במשחק, כמעט שלא אפשרה לארגנטינה להגיע למצבים מסוכנים, ובסופו של דבר הוכיחה שהיא אלופת עולם ראויה.
כמה דקות אחרי שריקת הסיום ביציאה מהגמר, אני מדבר שוב עם עודד דאלס הודעה שסיכמה, אולי טוב יותר מכל דבר אחר, את התחושות של אוהדי ארגנטינה לאורך הטורניר כולו: "ארגנטינה לקחה אותי איתה למסע חלומי חוצה מדינות בארה"ב, עם רגעים עוצרי נשימה, מפוארים ומרגשים, עם תצוגות של לב ענק, בלתי נשכחות. נשארנו עם הסיפורים והחוויות, ללא הגביע. עד המונדיאל הבא".
המשפט שלו סיכם גם את מה ששמעתי מאוהדים רבים באותו ערב. הם אמנם חזרו הביתה בלי גביע, אבל עם חודש שלם של זיכרונות, מסעות, חברויות ורגעים שלא יישכחו. ואולי זו התזכורת הטובה ביותר למה שמונדיאל באמת מייצר, לא רק אלופה אחת, אלא מיליוני סיפורים.
וגם אחרי ההפסד, הארגנטינאים לא ויתרו. בקומת הקרקע של קניון American Dream הם התאספו פעם נוספת, התחבקו ושרו מכל הלב את "Muchachos". את הגביע הם לא לקחו הביתה, אבל את האהבה לנבחרת שלהם - כך היה אפשר להבין גם מהקולות שנשמעו שם - אף אחד לא יוכל לקחת מהם.