לאמין ימאל פתח ב-13 משחקים בטורנירים גדולים - יורו ומונדיאל - וניצח בכולם. הוא היהלום הנוצץ של מחלקת הנוער של ברצלונה והתכשיט המושך ביותר במערכת טיפוח הילדים והנוער הטובה בעולם, שנוצרה בספרד. אבל דווקא פאו קובארסי הוא זה שמספר את הסיפור של הכדורגל הספרדי, ושל הכדורגלן הספרדי, בצורה טובה יותר.
לפני קובארסי, מי היה יכול לדמיין שבן 19 ישחק כל דקה בגביע העולם? ולא מדובר בקיצוני זריז ככספית, בפליימייקר ערמומי או אפילו במגן אנרגטי כחלק מחמישייה אחורית המלאה בשחקני ההגנה הטובים בהיסטוריה (כמו ג'וזפה ברגומי ב-1982) - אלא בבלם שמחזיק את ההגנה ואת סגנון המסירות של הנבחרת כולה.
לאורך כל המונדיאל הציג הבלם קור רוח ובגרות של שחקן בעל ניסיון של עשור בכדורגל הבינלאומי, ובגמר זו כבר הייתה תצוגת תכלית של יכולותיו ואישיותו. קובארסי, שזכה בתואר השחקן הצעיר של הטורניר, הוביל את כל השחקנים על כר הדשא בקטגוריות הבאות מול ארגנטינה (שסימנה אותו כ"חוליה חלשה" וניסתה לשבור אותו ללא הצלחה): נגיעות בכדור (139), מסירות מוצלחות (121), דיוק במסירות (96%), מסירות שוברות קווי הגנה (21) והרחקות (6).
מאמנים בלה מאסיה מספרים שהוא תמיד היה "חיה בהגנה", ממוקד לחלוטין באתגר ולא נתן לשום דבר להסיח את דעתו, אבל התרשמו עוד יותר מהרעב הבלתי נגמר שלו ללמוד. כבר בגיל 12-13 היה מבקש ניתוחי וידאו נוספים, למד מטעויותיו באימונים וחזר ביום למחרת חד יותר.
הוא הבין את המשחק והפגין אינטליגנציה טקטית הרבה מעבר לשנותיו כבלם בשמאל, בימין או כמגן - היכן שרק הציבו אותו. הוא אפילו לומד לתואר אוניברסיטאי במנהל עסקים וניהול, מה שמעיד הן על כישורי ניהול הזמן שלו והן על המחויבות שלו לצמיחה לטווח ארוך, הרחק מעבר לגבולות המגרש.
בניגוד לימאל, שאמנם שמר על ריכוז במשחק אבל לא בהכרח התאפיין בצניעות יתרה, חברו לקבוצה שומר על סגנון חיים צנוע ומקורקע. הוא מייצג את המשפחה, הכפר והקהילה שלו בצורה מושלמת. כמעט כל שחקני נבחרת ספרד עלו לקבל את המדליה ולהניף את הגביע כשהם עטופים בדגל המחוז ממנו הגיעו. קובארסי לא עשה זאת, אבל ספק אם יש נציג טוב יותר לאסטניול - כפר הררי קטן ושקט במחוז ג'ירונה הקטלאני, המונה פחות מ-200 תושבים.
מדובר בכפר שבקושי מדברים בו ספרדית, והבלם עצמו גדל בבית דובר קטלאנית בלבד. אביו, רוברטו, מנהל את הנגרייה המקומית - עסק שפועל כבר 121 שנה ועבר ארבעה דורות במשפחה. הנגרייה הזו, שמייצגת למעלה ממאה שנות עבודה קשה והקרבה, היא המקום בו בילה פאו הצעיר חלק רב מילדותו. "תמיד הייתי שם כנראה יותר מטרד מאשר עזרה", סיפר בעבר בריאיון. הוא מייחס את הבגרות, האישיות, הנחישות והמקצועיות שלו ל"נגרייה שתמיד תהיה שם בשבילי".
אמו, גלוריה, הייתה עמוד התווך הרגשי שלו. היא הסיעה אותו לאימונים וניהלה איתו שיחות רבות על התנהגותו, רגשותיו ושאיפותיו. אחותו אירנה, פיזיותרפיסטית במקצועה, עברה להתגורר איתו ברגע שעזב את תנאי הפנימייה ועבר לברצלונה.
במובנים רבים, היא "השאירה" את הילד בכפר כדי שימשיך בהתפתחות התקינה שלו: הם חולקים דירה פשוטה יחסית והוא מעיד שהם מתחלקים שווה בשווה במטלות הבית כמו בישול, ניקיון ושטיפת כלים. ממש כאילו הוא לא מולטי-מיליונר כבר עכשיו ואחד מהכדורגלנים הצעירים הטובים בעולם.
קובארסי, שפרץ לסגל הבוגר של בארסה כבר לפני שלוש שנים, נהג לשבת עם שחקני ההגנה המנוסים ממנו ולשאוב מהם מידע, כמהלך טבעי של המשך חינוכו. אגב, באותה תקופה של פריצה לקבוצה הראשונה, הוא ניהל לוח זמנים מפרך במיוחד בתיכון - הלך לאימונים בבקרים ומשם המשיך ישירות ללימודים בשעות אחר הצהריים. במקום להקפיא את לימודיו לאחר סיום התיכון כדי "להתרכז בכדורגל", הוא נרשם לאותה תוכנית לימודים אקדמית.
הוא מקדיש שלושה ערבים בשבוע לקורסים שלו, ומסביר כי המטרה היא להכין את עצמו לחיים שאחרי הכדורגל, תוך שימוש במסגרת לימודים שמאפשרת לו להתאושש פיזית ובו-זמנית "לשמור על מוח פעיל".
שחקנים רבים ונהדרים בנבחרת ספרד מחזיקים בתפיסת עולם זהה לחלוטין. הכדורגל הוא חייהם, אבל הוא לא כל חייהם. הערכים והפלדה באישיותם מגיעים מהמשפחה, ושורשיהם נטועים עמוק בקהילות מהן צמחו. הטכניקה והאינטליגנציה הטקטית, לעומת זאת, מגיעות מהאקדמיה. קובארסי מדהים במיוחד במובן הזה, בעיקר מאחר שהוא עדיין ילד. ילד צנוע. ילד חכם. ילד אלוף עולם.