דקות אחדות לאחר שריקת הסיום, בזמן שעשרות אלפי אוהדי ארגנטינה עדיין שרו ביציעים וחגגו את הניצחון 0:2 על אוסטריה, היה אדם אחד שלא הצליח להסתיר את ההתרגשות שלו. דודו שירזי, או כפי שחלק מהישראלים באזור מכירים אותו במילה אחת - "דודודאלאס", הגיע למשחק יחד עם בתו ליאן. ליאן אמנם העדיפה להישאר מאחורי הקלעים ולא להתראיין, אבל אבא שלה היה מוכן לספר בדיוק מה הרגיש ברגע שבו מסי שוב הכריע משחק גדול.
"זה היה פשוט טירוף", הוא אמר בקול צרוד מהחגיגות. "במשך הרבה זמן זה נראה כאילו זה לא עובד, כאילו זה קשה ולא מסתדר. ואז פתאום אתה רואה כמה הם מתואמים, כמה כל אחד יודע בדיוק איפה השני נמצא. מישהו פותח רגליים, הכדור מגיע למקום הנכון, ונכנס גול. טירוף, פשוט טירוף". הקול שלו, כפי שהודה בעצמו, כבר כמעט נעלם: "אני מקווה למצוא אותו בחזרה עד המשחק הבא", צחק.
היכנסו למשחק הניחושים השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל
אבל הסיפור של דודו הוא הרבה יותר מסתם עוד אוהד ביציע. כששאלתי אותו כיצד אפשר להתחבר בצורה כל כך עמוקה לנבחרת שאינה הנבחרת שלך, לשחקן שאינו ישראלי ולסיפור שאין לו קשר ישיר לזהות הלאומית שלך, הוא חזר יותר מארבעים שנה לאחור: "הכול התחיל ב-1982", סיפר. "אני זוכר את מראדונה בטלוויזיה. ראיתי משהו שלא ראיתי בחיים שלי. פשוט לא ראיתי דבר כזה. כילד שהתאהב בכדורגל, החיבור היה מיידי". מאז עברו עשורים. מראדונה הלך לעולמו, מסי הגיע, מונדיאלים חלפו זה אחר זה, אבל החיבור נשאר: "זה כבר הפך להיות חלק ממני", הוא מודה.
"הרבה פעמים שואלים אותי מה הקשר, הרי אני אפילו לא מדבר ספרדית. אבל זה נובע מהאהבה למשחק ומהחיבור ליכולות המטורפות האלה, של מראדונה ושל מסי, לאורך כל כך הרבה שנים". ואולי זה בדיוק מה שהופך את מסי לתופעה כל כך יוצאת דופן, הוא מצליח לחבר אליו אנשים שאין להם שום קשר ישיר לארגנטינה. אנשים שמעולם לא חיו בבואנוס איירס, לא גדלו על השפה הספרדית ולא בהכרח יודעים את מילות ההמנון. עבורם, הכדורגל עצמו הוא השפה. שירזי הוא דוגמה מצוינת לכך. הוא מתגורר בדאלאס מאז 2001, לאחר שהגיע לעיר במסגרת רילוקיישן של אמדוקס.
הוא עובד כמהנדס תוכנה, אבל בשעות הפנאי הוא מקדיש את עצמו לכדורגל: "יש לי שתי קבוצות של ילדים עד גיל 14", הוא מספר. "התחלתי בכלל לאמן את הבת שלי, והיום אני כבר מאמן ילדים אחרים". לדבריו, גם טקסס עצמה עוברת שינוי: "זה מטורף מה שהמונדיאל עושה כאן", הוא אומר. "העיר (דאלאס) מתחילה להבין שכדורגל הוא משחק ענק. האצטדיון הזה מזוהה בדרך כלל עם דאלאס קאובויס, אבל עכשיו העולם כולו רואה איזה מתקן מדהים יש כאן. אתה הולך היום לפאב קטן בעיר ותמיד תמצא טלוויזיה עם כדורגל", העיר מתחילה להתחבר למשחק. מתחילה להבין את הכוח שלו. זה משחק שמחבר אנשים".
וכמו כל אוהד ארגנטינה, גם הוא כבר חושב קדימה. האם האלביסלסטה תגיע עד הסוף? האם מסי יניף שוב את הגביע? שירזי מסרב להמר: "אני אף פעם לא עושה תחזיות", הוא מחייך. "הלב שלי נמצא איפה שהוא צריך להיות, ואני הולך עם הנבחרת הזאת לאן שהיא תיקח אותי".
אחרי עוד ערב שבו מסי שבר שיא, כבש את שערי הניצחון והקפיץ עשרות אלפי אוהדים ביציעים, נדמה שדודו-דאלאס ממש לא היחיד שמוכן ללכת איתו עד הסוף.