אחת התמונות החזקות של מונדיאל 2026 הגיעה הלילה (בין שני לשלישי) אחרי ה-2:3 של נורבגיה על סנגל. ארלינג הולאנד, מרטין אודגור ושאר שחקני הנבחרת התיישבו מול היציע הנורבגי והצטרפו לאוהדים בחגיגת ה-"Viking Row": שורת חתירה המונית, לצלילי תוף, שמדמה ספינת ויקינגים בדרך לקרב.
הסרטון הפך מיד לוויראלי. בתקשורת הבינלאומית תיארו את החגיגה כסמל של אחדות, כוח ועבודת צוות, ובהודו אף נכתב כי אודגור הוביל את הקצב עם תוף בזמן שהשחקנים והאוהדים חתרו יחד. הולאנד סיפר ל-Fox Sports כי ראה את החגיגה ברשת לפני המשחק, ואמר: "זה הפך לוויראלי לגמרי. מרטין שאל אותי לפני המשחק: אם ננצח, נצטרף? אמרתי לו: אם ננצח, למה לא?"
אבל מאחורי התמונות המשעשעות מסתתר ויכוח עמוק יותר שמלווה את נורבגיה כבר מתחילת החודש: האם השימוש בדימוי הוויקינגי הוא פולקלור ספורטיבי תמים, או שהוא נשען על אסתטיקה כוחנית, גברית ומדירה מדי?
היכנסו למשחק הניחושים, השתתפו בחידון ואולי תזכו בחבילה זוגית לרבע גמר המונדיאל
הסופרת וחוקרת הספרות יאנה סטיגן דראנגסהולט תקפה את הקמפיין בחריפות, ואמרה כי הוא מייצר "אסתטיקה של גבריות" ו"אווירת בנים מעט רעילה". לדבריה, נורבגיה, מדינה שמזוהה בדרך כלל עם תיווך ושלום, הייתה יכולה "להמציא משהו טוב יותר".
גם מרקוס סלטהולם, פרשן ב-Morgenbladet, תקף את האסתטיקה הוויקינגית וכינה אותה "וולגרית, שוביניסטית ומדירה". לפי Dagbladet, סלטהולם אמר בראיון ל-NRK כי הדימוי הזה "מזכיר את מה שניאו-נאצים התעניינו בו לפני עשר שנים".
הביקורת החריפה ביותר הגיעה מחוקרת הדתות ג'יין האוג שיילדלי, שטענה כי השילוב בין אלמנטים נורדיים עתיקים לבין "האידיאליזציה ההיפר-גברית של נבחרת הכדורגל" הוא "בעייתי ואופייני לשפה סמלית ניאו-נאצית ופשיסטית".
מנגד, היו גם מי שיצאו להגנת הנבחרת. מימיר כריסטיאנסון, חבר פרלמנט ממפלגת השמאל האדום, תקף את המבקרים וכתב בפייסבוק: "איזו ביקורת מטומטמת על האסתטיקה הוויקינגית של נבחרת נורבגיה". בראיון ל-Dagbladet הוסיף: "נמאס לי שמבקרים מתייגים את הוויקינגים ואת המורשת הנורדית כמשהו ימני קיצוני, כמעט נאצי. המורשת הנורדית לא שייכת לימין הקיצוני, אלא לאנשים בצפון".
כריסטיאנסון המשיך: "לא יכול להיות שכל התרבויות של מדינות אחרות נחשבות מרגשות ובעלות ערך, בזמן שהתרבות שלנו נחשבת וולגרית וימנית קיצונית. כשמקסיקו משתמשת בדפוסים אצטקיים על החולצות שלה, זה נהדר; אז גם לנו מותר להשתמש בכתב רוני".
בהתאחדות הנורבגית ניסו להרגיע את הרוחות. מנהלת התקשורת ראגנהילד אסק קונל הסבירה כי השימוש בהיסטוריה הוויקינגית לא נועד להלל אלימות או כיבושים, אלא לספר סיפור על קהילה, התנדבות, אומץ ויכולת לעמוד יחד ברגעים חשובים.
בינתיים, לפחות ביציעים, נראה שהקהל בחר צד. חגיגת החתירה של אוהדי נורבגיה כבר הפכה לאחד הרגעים המזוהים של הטורניר. אולף טופטה, האלוף האולימפי בחתירה, אמר ל-Dagbladet: "כנראה שאני הייתי צריך להיות זה שנותן את הקצב כאן. אבל אני חושב שזה מגניב, כל עוד מספיק אנשים מצטרפים". מגיש הטלוויזיה ושחקן העבר מאדס הנסן הוסיף: "זה שמשהו וולגרי לא אומר שהוא לא מגניב. אני חושב שזה יכול להיות גאוני קטן, ובאמת לתפוס בארצות הברית".
כך, דווקא אחרי ניצחון גדול ועלייה לשלב הבא, נורבגיה מוצאת את עצמה עם סיפור כפול: על הדשא וביציעים - חגיגה ויראלית ומלהיבה; בבית - ויכוח טעון על זהות, לאומיות, סמלים היסטוריים והקשר שלהם לימין הקיצוני.