ערב לפני המשחק ההיסטורי של מכבי חיפה נגד פריז סן ז'רמן בסמי עופר, ישב שי ברדה בביתו כשלפתע נשמעה נקישה בדלת. ברדה פתח, ולהפתעתו הגדולה ראה את קשר הירוקים עלי מוחמד ואת אשתו עומדים בפתח. "קואץ', הגעתי לתת לך כרטיס למשחק", הפתיע מוחמד, והמשיך: "היית שם בשבילי ברגעים הנמוכים בקריירה, עזרת לי בכל מה שצריך. זה המעט שאני יכול לעשות ברגע הכי גדול שלי בקריירה כדי להוקיר לך תודה".
ברדה, כך לפי העדויות, עמד נרגש מאוד. אף שלא תכנן להגיע, הוא עשה למחרת את הדרך לחיפה והתייצב ביציע.
הקשר הזה בין מוחמד לברדה אינו מקרי. גם שחקנים אחרים, בהם דיא סבע, עומר אצילי ואחרים שעברו תחת שרביטו של המאמן בשלבים מוקדמים בקריירה, זוכרים לו את ההתקדמות הגדולה שעשו תחתיו ונשארו איתו בקשר. סבע, למשל, ערך עבור ברדה עבודת סקאוטינג של ממש בטורקיה כאשר המאמן רצה להחתים את יאו אקה - רק בשל בקשה קטנה ממנו. גם ברגע הקשה בחייו האישיים, כשאביו נפטר השנה, ההתייצבות ההמונית של אנשי הכדורגל בשבעה, ובהם שחקנים שעברו ושיחקו תחתיו, המחישה את הרושם העמוק שהוא מותיר על חניכיו ועל האנשים שאיתם הוא עובד.
על תואר מאמן העונה נאבקים בדרך כלל המאמנים שהתמודדו על האליפות. גם באולפנים השונים הוויכוח ברוב המקומות היה אם רן קוז'וך או ברק יצחקי ראויים לתואר. לצד שמות כמו אליניב ברדה, עומר פרץ ואלירן חודדה, נדמה שברדה נשאר מעט בצל - למרות עונה מצוינת מבחינת הצפוניים. החבורה שלו אמנם לא הגיעה לפלייאוף העליון, אבל בהתחשב בנסיבות מדובר בעונה מוצלחת מאוד עבור הקבוצה של איזי שרצקי.
ברדה יכול לרשום לעצמו לא רק הישארות בשלב מוקדם יחסית של העונה, בלי בית אמיתי - לא במשחקים ולא באימונים - אלא גם קידום של לא מעט שחקנים וגילוי של זרים מרשימים. אדריאן אוגריסה הפך לאחד השמות החמים בליגה, יאיר מרדכי כבר חתם במכבי חיפה, ואריאל שרצקי עשוי לעשות קפיצת מדרגה, כמו גם שי בן דוד שעשוי לעבור אל מעבר לים. המכנה המשותף הוא היחס הקרוב עם ברדה עצמו, שכבר ידוע כמי שמקדם שחקנים שהפכו לכוכבים בליגת העל.
"זו הייתה עונה מעייפת", אמר ברדה בראיון באולפן וואלה עם אופיר סער וענבל מנור השבוע. "מעייפת מבחינה מנטלית, ואני חושב שמקצועית היא הייתה הצלחה גדולה".
לצד ההצלחה המקצועית והרצון להתקדם עוד צעד בעונה הבאה, ואולי להגיע לפלייאוף העליון, ברדה עבר כאמור גם תקופה מאתגרת מאוד ברמה האישית. תקופת המשבר של הקבוצה הייתה גם תקופת המשבר האישי שלו, כשהוא ראה את אביו גוסס מול עיניו.
"וואו. אלה היו חמישה שבועות איומים. אבא היה האדם הכי בריא שאפשר לחשוב עליו", נזכר ברדה. "זה היה פשוט לקום ב-5:30 בבוקר לקרית שמונה, לסיים את האימון ב-13:00 או 14:00, לנסוע בחזרה לוולפסון, לחולון, להגיע לבית החולים ב-18:00. אתה נמצא איתו עד 23:30 בלילה, הולך לישון, וב-5:30 בבוקר קם שוב לקרית שמונה. ככה חמישה שבועות. ולא רק שזה חמישה שבועות - אלה חמישה שבועות שבהם אתה רואה את ההידרדרות שלו, רואה אותו גוסס מול העיניים. וזה מעניין שאתה שואל את זה, כי זה פשוט לא להאמין איך בסופו של דבר זה בא במקשה אחת עם התוצאות. באותה תקופה עשינו נקודה מ-15. אחרי שהוא נפטר ועד עכשיו, אנחנו עם כמעט 70 אחוזי הצלחה. זה רק מראה שהראש לא היה במקום".
אבל לא רק הראש של ברדה לא היה במקום. המלחמה המתמשכת שוב הותירה את קרית שמונה הרחק מהבית. בניגוד לחלקים נרחבים של העונה, שבהם הקבוצה התאמנה בעיר ושיחקה בנתניה, עם פרוץ "שאגת הארי" גם האימונים יצאו מהעיר הצפונית, והמועדון נאלץ להתמודד שוב בלי בית.
"אני חושב שהסיטואציה כל כך עצובה כי לצערי אנחנו מנרמלים אותה", אומר ברדה על מצב הצפון. "זה פשוט לא נתפס. אני מאמן את הקבוצה מ-2023, עוד מהלאומית. ב-5 באוקטובר 2023 היה המשחק האחרון בבית בקרית שמונה. ניצחנו 0:5 את מכבי יפו, ויומיים לאחר מכן הגיע 7 באוקטובר. שנה ושבעה חודשים אתה לא נמצא בקרית שמונה. השנה חזרנו לשם, היינו שם עד פברואר, גרתי ביובלים, התאמנו בקריית שמונה - ואז אתה לא מצליח להבין איך משחק הפלייאוף הראשון כבר היה צריך להיערך בקרית שמונה. היו שם קבלנים, פיתחו את המקום, ואז פרצה המלחמה ואתה צריך שוב להתנייד ולהעביר את כל המשרד בעצם לרכבים של השחקנים.
"לשמחתי, וצריך לומר כאן הרבה יותר ממילה טובה, יש ערבות הדדית מטורפת בכדורגל הישראלי. התאמנו כמעט בכל מקום אפשרי: מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, ראשון לציון, שעריים. אני כבר לא זוכר בכמה מגרשים היינו. ההתאחדות נתנה לנו את שפיים, אבל גם לה יש את המגבלות שלה. מצד אחד אתה רואה את הערבות ההדדית, ומצד שני את הקושי הלוגיסטי.
"עכשיו תוסיף את הקושי הנפשי של שחקנים שחיים בקריית שמונה, כי השנה לא היה פינוי. זה לא נורמלי. אתה צריך להיות הרבה יותר פסיכולוג מאשר מאמן בסיטואציה הזו. תיקח את יאיר מרדכי, את חלאיילה, את קראדי, את הוד, את דני האפסנאי בן ה-74, את שנפר - הם חיים כל היום עם פיצוצים מעל הראש. הם שורדים. הם לא ישנים בלילה, וב-5 בבוקר צריכים לקום לאימון בשפיים. תוסיף לזה גם את הפגיעה במקצוענות: אתה לא אוכל כמו שצריך, לא ישן כמו שצריך, הראש שלך לא במקום. וגם אלה שכבר הצלחנו לפנות לבתי מלון - הזרים ושאר השחקנים שגרים בצפון - עדיין יש להם משפחות בקרית שמונה".
למרות הקשיים הגדולים, ברדה וצוותו המשיכו לדרוש מהשחקנים סטנדרטים גבוהים, בלי הקלות. "אני חושב שזה בדיוק העניין: בתוך כל המציאות שאנחנו חיים בה, כן לשמור על מקצוענות. וזה באמת ייאמר לזכותם של איזי שרצקי ויוסי אדרי - אין תירוצים. יש אנשים שחיים בסיטואציות אחרות, החיילים שלנו והאזרחים עצמם. אנחנו כבר שלוש שנים וחצי לומדים לא להתלונן".
קרית שמונה גם הצליחה שוב להנחית בארץ זר מרשים. אם בעונה שעברה היו אלה סקו בנגורה וכריסטיאן מרטינס, הרי שההיילייט של העונה הוא החלוץ הפרואני אדריאן אוגריסה, שיחכה לראות מחר אם הוא מסיים עם תואר מלך השערים של הליגה או מאבד אותו לדור פרץ.
"אתה עובד קשה מאוד כדי להביא זרים כאלה", מודה ברדה. "נעזרנו בכריסטיאן מרטינס. אנשים לא יודעים, מרטינס הוא שם מטורף בפנמה. בכדורגל הדרום-אמריקאי הוא דמות גדולה. שי בן דוד סיפר לי שהוא היה אצלו בחופשה בקיץ שעבר, והוא לא יכול ללכת ברחוב. זה סוג של ערן זהבי ברמות הכי גבוהות שם. הוא עזר לנו מאוד, כי הבאנו את אוגריסה ואת פאצ'קו, שניהם דוברי ספרדית, והיה להם הרבה יותר קל להתחבר לשפה ולנוכחות של מרטינס. הוא הסביר להם גם על מצב המלחמה, שזה לא בדיוק כמו שזה נראה מבחוץ. הייתה עבודה קשה מאוד. מעל 20 שחקנים שכבר היו סגורים בקרית שמונה - זה התפוצץ ברגע שהם פתחו גוגל מפות וראו איפה זה נמצא.
"לגבי אוגריסה אישית, אני מאוד מאמין בשחקן הרעב. אני לגמרי לא מאמין רק בשמות המוכרים ששיחקו בליגות הגבוהות ואפשר להביא אותם. ראינו הרבה מקרים כאלה בארץ. הסיפור שלו מעניין: הוא בן 29, מעולם לא שיחק בנבחרת פרו, מעולם לא יצא מפרו, והוא מאוד ורסטילי. אתה לא רואה אצלו רק כדורים לשטח, לא רק יכולת אישית, לא רק שחקן רחבה. כשאתה ממפה 15 שערים שלו, 70 אחוז מהם שונים זה מזה. פעם פעולה אישית, פעם תנועה לעומק, פעם יציאה לשטח, פעם תנועה כפולה ברחבה. זה מה שהכדורגל הישראלי צריך. זה מזכיר מאוד את פאטוס בצ'יראי שהבאתי בזמנו למכבי נתניה, ואת ניקיטה רוקאביצה בבית"ר ירושלים. בכל קבוצה גדולה שאהיה בה, ארצה חלוץ כזה אצלי".
ברדה, שנמצא כבר שלוש שנים בקבוצה, מצליח להסתדר עם אחד הבעלים הססגוניים בליגה, איזי שרצקי, כשמעל הכול מרחפת תמיד שאלת הנכד, אריאל.
"נשים את הדברים על השולחן: אם לא הייתי מאמין באריאל שרצקי, לא הייתי לוקח את המשרה. לא הייתי חושב שאני יכול לקדם אותו. הוא עשה עונה חלומית בליגה הלאומית עם מספר דו-ספרתי של שערים ובישולים, ועמד במטרות בצורה מדהימה. אפס פעמים איזי דיבר איתי על דקות המשחק שלו. לא הוא, לא ניר ולא אבא של אריאל. יתרה מזאת, ואני מקווה שאריאל לא יכעס עליי, אבל צריך להגיד את זה: אין סיכוי שאיזי מדבר עם אריאל או שאריאל מדבר עם איזי על מה שקורה בקרית שמונה. אני אומר את זה בצורה מפורשת. הוא לא מסכים לו לדבר על כדורגל.
"באחת הפעמים אריאל בא אליי ואמר לי: 'כל מה שקשור להחלטות המקצועיות, אני רוצה לחוות את הכול'. אני חושב שהרבה פעמים השנה אפילו החמרתי איתו בדקות המשחק, כי חשבתי שהוא צריך להיבנות בצורה נכונה. תסתכלו על הסטטיסטיקה: הוא פתח ב-15 או 16 משחקים. ברגע שיש אמון כל כך גדול בין השחקן למאמן ובין הבעלים למאמן, זה יכול להגיע רק למקום טוב. אני לא זוכר אפילו רבע סיטואציה שבה איזי דיבר איתי על הנכד או שמישהו מהמשפחה דיבר איתי עליו. אף פעם לא".
כעת ברדה יצטרך להתמודד עם קיץ שבו, ככל הנראה, חלק מכוכביו יעזבו, והוא יידרש לבנות מחדש את עירוני קרית שמונה.
"אני חושב שבסוף יש בסיס לקרית שמונה מעבר לאוגריסה ומרטינס", הוא אומר. "צריך להודות באמת ולהסתכל על המציאות. זה לא יעזור: בכל ליגה בעולם, בכל ענף ספורט, חמש-שש הקבוצות הראשונות הן כמעט תמיד אלה עם התקציבים הגבוהים ביותר. תמיד תהיה קבוצה אחת שתיכנס לפלייאוף העליון - פעם זו הייתה רעננה, פעם רמת השרון, קרית שמונה, אשדוד ועכשיו הפועל פתח תקוה. היום אתה מתמודד עם חמש-שש קבוצות שהתקציב שלהן פחות או יותר דומה. לכן אני לא מעריך שקרית שמונה צריכה להיכנס למאבקי תחתית. אני מקווה שאני צודק, אבל בעיניי כניסה למאבקי תחתית היא נגזרת של התנהלות לא נכונה. כך אני רואה את זה".