סטיב קר העניק היום (ראשון) ריאיון נרחב ל"ניו יורקר", ובו התייחס בין היתר למלחמה של ישראל עם לבנון ואיראן. כזכור, מאמן גולדן סטייט נולד בביירות ואיבד בגיל 18 את אביו, שנרצח על ידי מחבלים בלבנון.
"אבא שלי נהרג בידי שלוחות איראניות לפני 42 שנה. אין לי שום הערכה למשטר האיראני. אבל התשובה אינה טמונה בפתיחה במלחמה ובהרג חפים מפשע", אמר, "תאר לעצמך שאתה הורה של אחת מ-175 הילדות שנהרגו כשהבית ספר שלהן הופצץ. האובדן שלהן, הסבל שלהן... איך הן ירגישו כלפי אמריקה? אלימות מולידה אלימות. ראינו את זה גם בישראל ובלבנון.
"הייתה לישראל הזדמנות לטפל בענייניה מול הפלסטינים בדרך דיפלומטית, שהייתה מחזקת את הסכמי אברהם ומאפשרת בריתות חזקות יותר עם מדינות ערב - מה שבאמת היה דוחק את איראן לפינה. במקום זאת, ישראל חיפשה נקמה על 7 באוקטובר, וכעת 72 אלף פלסטינים נהרגו, ומתנחלים ישראלים משתלטים על הגדה המערבית באופן בלתי חוקי, באישור ממשלת ישראל ושגריר ארצות הברית, מייק האקבי. זו לא דרך לשום סוג של שלום או ביטחון - לא לישראל ולא לשאר המזרח התיכון".
קר, שהתייחס לא פעם למלחמה בין ישראל וחמאס, נשאל האם הכדורסל סייע לו להתאבל והשיב: "זה היה חלק מהאופן שבו התאבלתי. נודע לי על מותו של אבא שלי בשיחת טלפון מעמית באוניברסיטה בשלוש לפנות בוקר, ולמחרת הלכתי לאימון. זה היה הרגע הגרוע בחיי. זה היה מזעזע, אף שידעתי שיש סכנה. אבא שלי היה כל כך מוערך שם: היו לו כל כך הרבה חברים ערבים, הוא דיבר ערבית שוטפת. הוא טיפח רצון טוב בין אמריקה ללבנון. הוא היה קורבן של טרור פוליטי, ממש סמוך לתחילתו של העידן הנוכחי של טרור איסלאמיסטי קיצוני ועוינות כלפי אמריקה".
על הזיכרונות שלו מהמפיכה האיראנית ב-1979, אז התגורר בקהיר, סיפר: "אני זוכר שילדי השאה הפכו פתאום לתלמידים בקהיר אמריקן קולג', כי השאה הודח ועבר למצרים. אז אנחנו קוראים על המהפכה האיראנית, ועל בני הערובה, ופתאום מסתובבים בקמפוס שלושה ילדים עם אבטחה. השמועה התפשטה, אבל לא היה לי מושג מה המשמעות הפוליטית של הרגע הזה. פשוט צפיתי בחדשות כמו כולם ואמרתי, "אלוהים, למה מחזיקים אמריקנים כבני ערובה באיראן?" האירוע הזה, יחד עם ההשתלטות על המסגד הגדול ב-1979, יצר תגובת נגד נגד מחשבה מערבית, אידיאולוגיה מערבית. האירועים האלה היו תחילתו של מה שאנחנו חווים היום".
מאמן נבחרת ארצות הברית נחשב מבקר גדול של דונלד טראמפ, עליו אמר: "אני חושב שאנחנו חלשים יותר כמדינה מאי פעם, לפחות מזה הרבה זמן, כי המנהיגות שלנו כל כך מוטעית. יש חוסר בענווה, חוסר בכבוד, חוסר בהבנת העולם, חוסר בנכונות לאמץ נקודות מבט אחרות".