מותו של אבי מלר סיפק כמויות חריגות של עדויות מז'אנר "המנוח ואני" מסיבה די פשוטה: מלר היה מנומס ונגיש, נענה לכל בקשה ופנייה, ומעבר לתחושת ההיכרות עמו בזכות השנים הארוכות שלו על המסך, אלפי חובבי ספורט זכו להיפגש איתו בהזדמנויות שונות, לשוחח איתו, ולכל אחד חוויה אישית לצדו שהוא זוכר בחיבה, כולן נעימות וחיוביות. זה מצטרף לטורים הרבים שנכתבו עליו, להספדים מכל עבר, ברשתות ובמדורי הספורט, ומכולם מצטיירת דמות חיובית ואוהבת, לב רחב, ובקיצור, בפשטות, איש טוב.
זה לא רק בגלל שהוא מ"הדור ההוא", כי בכל דור ישנם טובים לצד מרושעים. זה מתחבר כמובן לאהבת הספורט שלו, אבל לא רק בגללה, הרי גם האנשים השליליים ביותר על המסך (מז'אנר הרז זהבי) אוהבים ספורט ומתרגשים מכדורגל ומזהים במשחק רומנטיקה, פשוט הגישה שלהם לחיים היא שונה. הנטייה הטבעית שלהם היא לריב ולקטול, חלקם מונעים מנקמנות ואיבה אישית, עבור חלקם כל הפסד הוא הזדמנות לסגירת חשבונות אישיים, ובאופן כללי, לאלה נטייה טבעית להתענג מאיכויות המשחק ומקסמו, בעוד אלה נוטים לפשפש בתחתונים ולחפש לכלוכים.
מלר תמיד היה שקול ואחראי בפרשנות שלו, רק בגלל האופי שלו. זה עניין אנושי נטו. לא היה לו שום רצון לחגוג על מפלתו של מאמן מפסיד. לא רק שהוא סבר שזה לא הגון, פשוט לא היה לו דחף כזה. מעבר להגינות מקצועית, זה מבנה אישיות. לא זה מה שהסב לו עונג. המוטיבציה שלו הייתה אחרת.
אבל מה לעשות שבטלוויזיה מסחרית עסקינן, המטרה היא להילחם על הצופה, לנסות להשאיר אותו אצלך בכל מחיר, ו"אנשים טובים" נתפסים כמשעממים, אולי אפילו נזק לשידור. הם תמיד סייד קיק, לפרקים נתפסים כנאיבים, ובדרך כלל נאלצים לחסות בצלם של הצעקנים חסרי המצפון, שמושכים את רוב תשומת הלב. כלומר, אם אני מדמיין פרשן סטייל איל ברקוביץ' יושב לצד מלר ומאזין לו באולפן שידור, מה שעובר לו בראש זה "אתה חמוד, אבל בוא נדבר תאכלס".
זה כמובן לא משהו שמאפיין רק את שידורי הספורט, ובולט אף יותר במשדרי האקטואליה והחדשות, שלאורך השנים התמלאו בפאנלים עמוסי דעות קיצוניות, מפלגות וחסרות אחריות. גם האלגוריתם המושמץ של הרשתות החברתיות מונע מאותו דחף, לקדם את הצעקנים השליליים, מתוך הבנה שזה מייצר מעורבות רגשית ולכן טראפיק.
אפילו הפודקאסטים של הספורט, שבאופן כללי ניתן לומר שמונעים מכוונות טובות ומרצון לעשות תקשורת אחרת, יודעים שמתוך שיחה של שעה, כדאי לקדם ברשתות את הדקה הסוערת, הנשכנית, כדי לעורר ויכוח. אומנם אין רע בוויכוחים, ספורט זה רגש, אבל ויכוחים ודיונים יכולים להיות מבוססים על ידע, הבנה ועובדות, ומנגד על דחפים אלימים ורצון לעורר פרובוקציה.
במובן הזה, אבי מלר היה חלק מגישת ה"תבלו" של מודי בר און: מעבר ליומרה לייצר "תרבות" ועומק, היה בו רצון כן לייצר הנאה. כמובן גם אחריות ושיקול דעת, אבל בעיקר וייב חיובי. לפי התגובות אחרי מותו של מלר, אין בכלל ספק שהקהל זיהה את זה, והעריך את זה. תקשיבו להספדים. תקראו את התגובות. הטוב מוערך. יש לו ביקוש.
הייתכן שהקהל הוא לא צמא דם כמו שנדמה לנו? הייתכן שיש נתח משמעותי בקרב חובבי הספורט שאוהב את החנון הידען, טוב הלב? כמה חבל שבימינו כבר כמעט שלא רואים אנשים טובים על המסך. חבל שלא נותנים להם סיכוי. השבוע עוד אחד מהם נלקח מאיתנו, ממלא מקומו כבר מחמם את הגרון.