בסופו של דבר, בסופו של אדם, אנא זכרו רק זאת: אבי מלר מת כפי שחי, בעודו עושה את מה שעשה לאורך מרבית העשורים האחרונים של חייו, קירוב ישראלים אל תרבות הכדורגל האנגלי.
אפילו המחלה לא הניאה אותו ממלאכתו: הוא הסתלק מן העולם זמן קצר אחרי שהשיב ארצה עוד קבוצה של ישראלים שיצאה עמו למסע בנתיבי הכדורגל, או אם לדייק: בנתיבי תרבות הכדורגל.
כי המשחק עצמו, כך ידע מלר, הוא רק פרק הסיום של סיפור שמתחיל בהתרגשות שלפני, ברכבת התחתית, בתור לפיינט בפאב, בפגישה עם חבר וטפיחה על שכמו ותקווה ש"היום מנצחים, אני מרגיש את זה" - משפט שאמר כל אוהד כדורגל פחות רק מכפי ששמע אותו מאוהדים אחרים.
אגב אהדה, הנה משפט שרק אוהדי כדורגל אמיתיים יבינו: מעבר לעצב על דבר מותו של האיש הנדיר הזה, חרה לי מאוד שמשחק הכדורגל האחרון שבו צפה היה זה שבו ניצחה אסטון וילה את קבוצתי, מנצ'סטר יונייטד.
כמה עלובה את יונייטד שלי: האיש שראה אותך (או ליתר דיוק לא ראה, אבל על כך בהמשך) בשיא תפארתך, בגמר ההוא בברצלונה מול באיירן מינכן, נפרד ממך בעוניך. וואו, כמה שאני כועס עכשיו על אוסף הנמושות של רובן אמורים.
לו לא הייתה הנהלת הפרמיירליג גוף פוליטי, או שמא נקרא לילד בשמו: לו הייתה מסוגלת לכבד עיתונאי ישראלי, כי אז הייתה מקיימת דקת דומיה לזכרו של אבי מלר בפתיחת משחקי המחזור הקרוב.
למה? כי הודות למלר אין כמעט משחק פרמיירליג שבו לא תשמעו עברית ביציע. הוא היה הגשר שעליו חצו הישראלים את האוקיאנוס המפריד בין קריית חיים, ימק"א, באסה וווסרמיל לבין סטמפורד ברידג', אפטון פארק, קרייבן קוטג', אלנד רואד וגודיסון פארק (וכמובן ויקראג' רואד) - והבחירה בשמות הישנים אינה מקרית.
גבעת הייבורי
לא הייתי נדרש כאן לסיפורי "המנוח ואני" אלמלא היה בהם כדי להעיד על אישיותו של מלר. הפגישה הראשונה בינינו התרחשה לפני כמה עשורים, ביום עיון שעסק בהיבטים של הנפקת קבוצת כדורגל בבורסה.
אני שבתי אז ממסע באנגליה ופרסמתי ב"גלובס" טקסט תחת הכותרת "נשמה מגומי" (ראבר סול) כשם האלבום הידוע של הביטלס, שביטא בשמו את התסכול שחשו חברי הלהקה מהמסחור שלהם, רגע לפני שהחליטו להפסיק להופיע.
לא איש כמלר כמובן יחמיץ את ההקשר התרבותי - ולכן ניגש אלי ביוזמתו ושאל: "אתה ניר קיפניס? נהניתי לקרוא את מה שכתבת, רק טעות אחת: אין דבר כזה 'הייבורי היל' (כך קראתי בטעות ברשימתי לתחנת ה"טיוב" שסמוכה לאצטדיון הישן של ארסנל. נ.ק). יש רק 'הייבורי'. וחוץ מזה, תגיד, שמעתי שאתה נווה-שאנני, אתה במקרה אח של אבי קיפניס...?".
אחר כך שקענו בשיחה שנמשכה כל הדרך מהשכונה שבה גדלנו שנינו (אם כי בהפרש ניכר של שנים), עברה דרך הרכבים של הפועל חיפה משנות השבעים - והגיעה עד לשערי אולד-טראפורד - כל מה שהיה בעיני אבי מלר.
היו עוד פעמים שבהם הצטלבו דרכינו, אזכיר רק עוד שתיים: פעם שבה הוזמנתי להרצות על הסרט "חלקם של המלאכים" במלון הסקוטי בטבריה - ועיתונאי מוכר שהיה אמור להשלים טריו עם מלר ונדב יעקובי, להרצאה שלמחרת היום, נעלם בלי להודיע מראש למארגני האירוע. מלר ויעקובי קלטו אותי מיד כצלע שלישית לשיחה על כדורגל עולמי, שבמרכזה התמודדויות ספורטיביות כביטוי למלחמת דת, תרבות או מעמד, שמתכנסת אל מגרשי הכדורגל.
והיו גם את הפעמים שבהן הזמנתי את השניים - הגם שאחד מהם אוהד ווטפורד והשני אוהד ארסנל - להופיע בפני חוג אוהדי מנצ'סטר יונייטד בישראל, שנהג להתכנס מדי שנה, בפגרת הקיץ, ליום מיוחד שנקרא "יונייטדיי".
מלר סיפר שם לראשונה איך אבדו לו משקפיו בשער של טדי שרינגהאם בגמר ההוא - וכך בעודו מגשש אחריהם לפני שמישהו ירמוס אותם בנעליו, כבש סולשיאר את השער השני, הגול המפורסם בתולדות המועדון... שאותו ראה רק בדיעבד.
דור המדבר
אי אפשר להיפרד מאבי מלר האיש, בלי להידרש לאבי מלר כמייצג של דור המדבר בעיתונות הכדורגל. היום, בעידן שבו קליק אחד על הצ'אט מספיק בכדי לדעת (לפחות ברמת העובדות היבשות) את מה שידעו פעם מתי מעט, עכברי כדורגל של ממש, שנברו בעיתונים שהגיעו לישראל כשבועיים אחרי שיצאו לאור, וטסו לראות כדורגל בימים שבהם עוד היו יציעי עמידה, קשה להסביר עד כמה היה התיווך הזה קריטי עבור אוהדי כדורגל שביקשו להתקרב לחוויה העולמית בכלל והאנגלית בפרט.
מלר היה אנציקלופדיה לכדורגל אנגלי, אבל בניגוד לג'י.פי.טי, הוא עשה זאת כבר עם ההקשר התרבותי, שהוא כל ההבדל בין אוסף של מילים לבין שיר שיש לו גם מנגינה.
ממש כמו ספורטאי על, הוא לא היה רק מצטיין בעצמו אלא הפך את כל מי שמסביבו לטוב יותר: כאדם וכפרשן. מבלי לבדוק אני יכול לראות את כל המיתיו מהנהנים עתה, ממירי נבו, דרך השותף והחבר נדב יעקובי ועד לאלי אוחנה. רגע, קיבלנו איתות מקריית חיים שבגן העדן: גם מודי בר און מהנהן מלמעלה.
לא בכדי נזכר כאן מודי בר און. למרות שלא היו בדיוק בני אותו הדור (מלר בן הדור שבגר אל מלחמת יום הכיפורים, מודי - אל מלחמת לבנון הראשונה), הם היו מאותו הכפר. לא רק מפני ששניהם חיפאיים במקור, אלא מפני שראו בכדורגל קודם כל ביטוי של תרבות.
מלר פתח כל פאנל של ליגת האלופות בסיפורי עמים, ממש כפי שמודי התעקש לנעול אותו במופע מוזיקלי. פעם אמר לי: "זה כמו בקיבוץ, שאחרי אסיפה סוערת מסובבים את הכיסאות כדי לשמוע קטע נגינה קצר" - והם היו הקיבוץ שלי, ערוץ הקיבוץ שהיו בו מתנדבים ממיין רואד ומאנפילד, מווילה פארק ומריוורסייד, הקיבוץ שבו הכדורגל היה רק תירוץ, סמל למשהו גדול בהרבה.
היה שלום מלר, אני מגביה לכבודך מנה של פיש אנד צ'יפס, עם מחית האפונה המגעילה בצד וחומץ מעל, נושף אדי חום מהבילים אל שמיים קפואים ודולפים של לנקשייר בערב כריסמס - ומודה לך על שהכרת לי את הכדורגל כתרבות, כמשהו שמתחיל בתחנת הרכבת ונמשך בפאב: חוויה שתשעים הדקות על הדשא הן רק אקורד הסיום שלה.