אחת עשרה שנים ויום בדיוק עברו מהערב בו היינו הכי קרובים ללהיות קרובים. בוסניה. סמי עופר. 0:3. דמארי, ורמוט, זהבי. 9/9 אחרי שלושה משחקים, בקמפיין שהיה לראשון ממנו עולות 24 נבחרות ליורו. פתאום החלום היה עשוי לא רק ממתמטיקה ותקוות, אלא מֵאָבָק מציאות וממשות. בסיום המשחק, אפילו ראש הממשלה נכנס לחדר ההלבשה לברך. ימים אחרים.
כל הכרטיסים לויילס נמכרו מראש - כמעט כמו סופו של החלום שנראה כאחד שתוסרט מבעוד מועד: ניצחון אחד בלבד ב-7 המשחקים הבאים בקמפיין (וגם הוא - על אנדורה בבית), רק 4 נקודות מתוך 21, תבוסה ביתית לויילס, הפסד משפיל לקפריסין ותחושה שהחמצנו את ההזדמנות הריאלית ביותר להעפלה לטורניר גדול.
מאז אותו הקמפיין קרנה של הנבחרת עלתה וירדה בעיניי הציבור, הייתה העפלה לפלייאוף בחסדי ליגת האומות - בה גם הגענו (בחסדי מלחמת רוסיה-אוקראינה) לדרג א' והיו ניצחונות גדולים על אוסטריה, פעמיים, ועל בלגיה. טורניר גדול לא היה, וגם לא תחושה שמזכירה במעט את האופוריה המוצדקת אחרי בוסניה.
אם ישנה שארית חיובית מאותו ערב, היא ההבנה הריאליסטית וזריקת המציאות שהיורו הוא מטרה והמונדיאל הוא חלום. ליורו עולות 24, ולמונדיאל 16 - וגם זה לאחר ההגדלה האחרונה. האמירה 'מתי נעלה למונדיאל' היא שאריות ממציאות ישראלית וגלובלית לא רלוונטית של לפני כ-30 שנה, אז היורו היה טורניר שבקושי שודר בארץ של 8 נבחרות והמונדיאל היה הטורניר הגדול שעניין גם את רוב העולם.
לקח זמן - אך הסוויץ' נעשה, ואכן, בפעם הראשונה, ההתאחדות הכריזה במינוי רב''ש שקמפיין מוקדמות המונדיאל ישמש כהכנה למטרה האמתית - יורו 2028. קולות דומים נשמעו סביב הקמפיין של 2018 כשהוגרלנו לבית לא ריאלי עם ספרד ואיטליה - אך דווקא הוא נהפך לשיט שואו מטורף עם זריקת הסרט של זהבי, הפסדים למקדוניה הצפונית ואלבניה בבית, שחקנים שמלכלכים על המאמן בתקשורת - הכל חוץ מקמפיין מעבר רגוע, והפוך מהשקט התעשייתי היחסי שהנבחרת די הצליחה לשדר בקמפיין הנוכחי.
אתמול (ראשון) השתנה רשמית בהתאחדות השעון משעון המונדיאל לשעון היורו, ועם תזוזות המחוג קשה להתחמק מהשאלה: האם באמת התקדמנו בקמפיין מוקדמות מונדיאל 2026?
אם כבר נקודות ציון, אנו גם בדיוק מציינים 20 שנה לקמפיין מוקדמות המונדיאל הכי טוב שהיה כאן מאז הצטרפנו לאופ''א - קמפיין אפס ההפסדים של אברם גרנט. בקמפיין ההוא, הנבחרת פספסה עלייה לפלייאוף אך ורק בגלל הפרש שערים נחות מזה של שווייץ. בזמן אמת - הוא לא הוערך ויש מי שהתייחסו אליו ככישלון.
כיום, אחרי שני עשורים שכל הכדורגל בעולם נגיש לכולם בלחיצת כפתור והודות לכך אנו מודעים למקומנו הריאלי בעולם ולפערי הרמות שהולכים וגדלים - אנו מבינים עד כמה חריג היה קמפיין מוקדמות מונדיאל 2006, ודרכו ניתן למדוד האם באמת הלכנו קדימה בשנים האחרונות - או בעצם חזרה לימים נדירים בהם היינו מרחק שערים ספורים מפלייאוף עלייה לגביע העולם.
למצער, המסקנה הראשונה מהקמפיין הנוכחי של הנבחרת היא שלילית, ומתמקדת כמובן במחלה מספר אחת שלה בשנים האחרונות - בעיות ההגנה. רק בקמפיין מוקדמות מונדיאל 1994, הראשון של הנבחרת כחברה באופ''א, היא ספגה יותר שערים (27) ויותר שערים פר משחק (2.7) מהקמפיין הנוכחי.
אז היא גם סיימה אחרונה בבית ומאז גם חל שיפור מתמיד בנושא במסגרת מוקדמות המונדיאל, ובשני הקמפיינים האחרונים אנו חוזים בירידה רדיקלית, שהקצינה בקמפיין הנוכחי לשיאים שלא נראו כשלושה עשורים. באופן אירוני, אגב, זהו גם כמובן הקמפיין בו הושג הניצחון הכי גדול של ישראל באופ''א - 2:3 בחוץ על נבחרת צרפת.
אז נכון, ההגרלה בקמפיין הנוכחי הייתה קשה - אך אפילו בקמפיין הזכור לרעה של אלישע לוי במוקדמות' מונדיאל 2018 הנבחרת ספגה הרבה פחות. לסגנון ההרפתקני והאמיץ של רן בן שמעון יש כמובן חלק בכמות שערי החובה, ולמעלותיו נגיע בפסקה החיובית יותר, אך הוא לא מצליח לחפות על הבעיה מספר אחת של נבחרת ישראל שלא צפויה להיעלם בקמפיין מוקדמות יורו 2028. הציפייה תהיה בקמפיין הבא להעפיל - לא להתכונן. כל משחק יהיה לחוץ הרבה יותר, ונכון למה שאנחנו יודעים היום - עוד לא נולדו כאן וירג'יל ואן דייק או אלסנדרו באסטוני חדשים, מה לעשות.
בצד החיובי, ישנו כמובן משחק ההפסד 5:4 לאיטליה. על פניו, המקטרגים ימצאו במשחק הזה את כל חוליי הנבחרת הזו, ואולי לדורותיה: טעויות של השוער, הגנה חלשה ופריכות מנטאלית שתוצאתה הישירה הכי חוסר מסוגלות לשמור על יתרון או אפילו על תיקו שהושג בדקה ה-90'. עם זאת, גם השחקנים, גם רב"ש עצמו בראיון הפוסט גיים וגם רוב מי שצפה במשחק בבית הרגיש משהו שהוא לא הרגיש שנים, שגם הייתה לו אחיזה במציאות לדקות ארוכות: הנבחרת עומדת ראש בראש, וגם מתעלה על נבחרת דומה ממנה.
בסוף, מהקמפיין של אברם עד רב''ש, אלו המיקומים של הנבחרת: ארבע פעמים מקום שלישי, ופעמיים מקום רביעי. כל מה שחסר הוא משחק אחד של התעלות מול יריבה חזקה מאיתנו כדי לסיים במקום אחד מעל למה שאנחנו באמת שווים.
הקמפיין הזה היה הקמפיין, אם תרצו, הכי נורמלי של הנבחרת אבר - ניצחנו את מי שהיינו אמורים לנצח והפסדנו למי שהיינו אמורים להפסיד. אך אם הנבחרת תצליח לגייס את האמונה מהמשחק נגד איטליה למשחק מכריע במוקדמות יורו 2028, הקמפיין הזה ייזכר כזה שפרץ את הדרך להיסטוריה, ולא לזה שהיה בו משחק שהסתיים בתוצאה שנראית אקסצנטרית אבל מלמדת בעצם מי זאת נבחרת ישראל בכדורגל כבר 56 שנה.
בנוסף למסקנות - ראוי להזכיר שאת כל הקמפיין הנבחרת עשתה ללא מגרש ביתי. ייתכן והתוצאות היו זהות, אך לא ניתן להמעיט בחשיבות של יתרון הביתיות ובאופן כללי, לשחק כדורגל בתקופה כל כך קשה, וגם עוינת כפי שראינו במשחקי החוץ נגד נורבגיה לאיטליה, כשסולבאקן וגאטוזו השלימו הכנסה כפרשני גיאופוליטיקה ומומחי מזרח תיכון לצד עבודתם כמאמני נבחרותיהם.
במסיבת העיתונאים לקראת המשחק נגד מולדובה, הקפטן, אלי דסה אמר: ''אנחנו זורעים זרעים לאט לאט, גם אם מבחוץ זה לא נראה, וזה ישתלם לעתיד הרחוק". בקמפיין האחרון, מי שירצה ימצא בקלות סיבות לא להאמין לדסה, ומי שירצה מנגד יאחז בדקות המדהימות במשחק הראשון נגד איטליה כאות קיומם של אותם זרעים. אל אל.