טהורה לעד: סיכום המחזור והשישייה ההיסטורית של בית"ר

בעונה שעברה הצליחה בית"ר ירושלים לנצח פעמיים את מכבי תל אביב בטדי. היה מהפך ב-10 שחקנים ל-1:3 בסיבוב הראשון ועוד 1:3 באמצע הפלייאוף העליון. רוב הסגל הנוכחי, ובטח ברק יצחקי, ידע איך מפצחים את האלופה וגם איך מרגיש ניצחון עליה. אף אחד מהם לא העלה בדעתו שאפשר להשיג תוצאה כפולה, ועוד בבלומפילד. זו הייתה התפוצצות היסטורית, חסרת תקדים. אבל היו לה סימנים מתרימים במהלך הדרך.

זוכרים את סוטייסקה ניקשיץ'? הקבוצה החביבה ממונטנגרו הובילה 0:2 באצטדיון בפלוישט, התחליף הרומני של טדי, במשחק ה"ביתי" הראשון של העונה. זה נגמר עם 2:5 ירושלמי, כאשר חמשת השערים נכבשו בפרק זמן של 46 דקות. לפני קצת יותר מחודש, הפועל פתח תקוה הובילה 1:2 בטדי והייתה קרובה מאוד להגדיל את התוצאה מול 10 שחקנים, עד שעומר אצילי השווה וטימו מוזי השלים שלושער וגם בישל לג'ונבוסקו קאלו. עוד 2:5, כשארבעת שערי המהפך הובקעו תוך קצת יותר מחצי שעה. בית"ר קבוצה נפיצה, וכשהניצוץ נוצר אז בלתי אפשרי לעצור אותה. השישייה במחצית השנייה אמש רק המחישה עד כמה, וגם הוכיחה שמבחינת כישרון טהור הקבוצה של ברק יצחקי עולה על כל היתר.

המבחן יהיה לאחר הפגרה. האם בית"ר המוכשרת והקטלנית הזו יכולה לסגל לעצמה תכונות נוספות שיאפשרו לה לקרוא תיגר אמיתי על האליפות? מחד, היא הפכה פיגור לניצחון כבר ארבע פעמים ב-10 מחזורי ליגה (ועוד פעמיים מול סוטייסקה במוקדמות הקונפרנס ליג) ולא נבהלת ממשברים במהלך משחקים. ומאידך, היא כמעט תמיד סופגת וגם היו לה כבר שלושה משחקי בית (מתוך חמישה) ללא שער. ואת זה מועמדת לתואר לא יכולה להרשות לעצמה. היא עדיין לא שם. עליה לסגל עקביות ו"רוע" כדי שהשישייה הזו תהווה מקפצה של ממש לשלב הבא, ולא רק כרטיס כניסה לערוץ הגולד.

"זהו עוד יום בהיסטוריה הארוכה של מנצ'סטר יונייטד". כך, במשפט אחד בלתי נשכח, סיכם אלכס פרגוסון את התבוסה המשפילה של השדים האדומים 5:0 בניוקאסל, לפני כמעט 30 שנה. זה קרה במחזור ה-10, מול היריבה החדשה על התואר, שבסיום ההצגה הזו הקדימה את יונייטד בחמש נקודות. את עונת 1996/97 סיימו פרגוסון ושחקניו עם אליפות נוספת ובפער שבע נקודות מהיריבה שהשפילה אותם. לאחר מכן התווספו עוד שבע אליפויות וכמובן שתי זכיות בליגת האלופות. בקדנציה הארוכה והמפוארת של המנג'ר הסקוטי, זה אכן היה רק עוד יום בהיסטוריה.

ז'ארקו לאזטיץ' ודאי לא יהיה פרגוסון של מכבי תל אביב, אבל אפשר למצוא את ההקבלות. גם השישייה חסרת התקדים שספגה האלופה הגיעה במחזור ה-10, ולמועדון עם פאסון ועוצמה שלא מכיר מפלות כאלה בעשורים האחרונים (בזירה המקומית; ד"ש מאולימפיאקוס). זה יכול לקרות כאן לכל קבוצה אחרת, לא למכבי תל אביב. הטעויות של רז שלמה, איבוד העשתונות של רועי משפתי וההתבזות ב-10 שחקנים - אלה הדברים הכי רחוקים מהאתוס המכביסטי. וכשמוסיפים לזה את מקרה האלימות בחדר ההלבשה, שבנוסף לכל עוד דלף החוצה, יש תחושה שמשהו נסדק בחומה הבצורה שנבנתה בעידן מיטש גולדהאר.

ומצד שני, תזכרו את המשפט של סר אלכס.

אחרי החתימה של ג'ורג'ה יובאנוביץ' במכבי חיפה בתחילת חודש יולי, נערך סקר באחד האתרים בנוגע לחלוצים החדשים של מי שנחשבו אז לשלוש המועמדות לאליפות, ומי מביניהם יהיה מלך השערים. לצד יובאנוביץ' הופיעו יון ניקולאסקו שחתם במכבי תל אביב ואיגור זלאטנוביץ' שהצטרף להפועל באר שבע. שלושתם ממזרח אירופה, שלושתם הוכיחו את עצמם בליגת העל ושלושתם לא היו זקוקים לזמן התאקלמות בישראל. אבל 10 מחזורים לתוך העונה, אף אחד מהם לא באמת פוגע.

לעומתם, דווקא שני חלוצים שלא זכו לכותרות גדולות בקיץ והיו אלמוניים עבור הקהל הישראלי, מצליחים לספק את הסחורה ולהעלות את קרנו של השוק הדרום אמריקאי, שחזר בקיץ האחרון בחסות המלחמה ודי בלית ברירה. אדריאן אוגריסה הוא הברקה של ממש. יש לו טאץ' נהדר, הבנת משחק מרשימה ויכולת לייצר יש מאין. לא לחינם גם הקבוצות הבכירות בליגה כבר החלו לשים עליו עין. מתוך 12 השערים של עירוני קרית שמונה עד כה, הוא הבקיע חמישה ובישל עוד שניים. אלמלא כמה החמצות מסמרות שיער, אולי הפרואני היה צמוד לדן ביטון בראש טבלת המבקיעים.

בינתיים הוא צמוד למתאוס דאבו התזזיתי, ששינה לחלוטין את מכבי נתניה (יחד עם הקשר האחורי עזיז ווטארה). החלוץ הברזילאי סיפק תפוקה זהה לזו של אוגריסה, רק עם משחק אחד פחות. הוא מסוגל לכבוש במספרת מרהיבה או בבעיטה מחוץ לרחבה, אבל גם להיות במקום הנכון ולדחוק ביום בו בקושי הורגש. בקצב הזה, אולי גם יגשים את המשאלה של רוס קסטין ויהפוך בקרוב לאקזיט.

בעצם, זה מה שחסר להפועל תל אביב כרגע - עוקץ. אין לה שפיץ. דניאל דאפה התחיל בסערה בגביע הטוטו וכבש פעמיים גם בארבעת מחזורי הפתיחה, אבל מאז אשדוד הוא בבצורת. אליניב ברדה ניסה להוריד ממנו מעט מהעול - בכל זאת, ילד בן 18 שמתמודד עם תווית "השחקן היקר בתולדות המועדון" - אבל השינויים התכופים לא הועילו לקבוצה. פעם זה עומרי אלטמן, ואז שוב דאפה, ואז שאנדה סילבה, ולפתע שוב אלטמן. והתוצאה? האדומים תקועים בהתקפה, תלויים כמעט לגמרי במספרים של סתיו טוריאל וכל החלוצים חסרי ביטחון. יכול להיות שהגיע הזמן להתקבע שוב על דאפה?

ואי אפשר בלי מילה, או קצת יותר, על מכבי חיפה. ליתר דיוק, על ההגנה של מכבי חיפה. בתקופה הקצרה של דייגו פלורס, ההגנה הייתה הדבר היחיד שעבד. אצל ברק בכר, אין כרגע אפילו את זה. שלושה משחקים, שש ספיגות ושלל טעויות בהגנה, כולל של גאורגי ירמקוב, שבהתחלה נראה כמו השדרוג הכי גדול של הקיץ ומאז הפציעה בכתף מקבל שערים של שריף כיוף. זה מעבר לפאניקה והרצף הבלתי נתפס של איבוד נקודות מהדקה ה-90 ואילך. נכון, חסרונו של פייר קורנו משמעותי, אבל הפערים בין חלקי הקבוצה והעובדה שהיריבות בועטות למסגרת יותר ממנה, מחזירים את מכבי חיפה לפיאסקו של העונה שעברה. אז, למי שהספיק לשכוח, היא ספגה את כמות השערים הגדולה בתולדותיה.