גארי נוויל הודיע השבוע כי החליט להסיר את דגל בריטניה מאתרי הבנייה שלו, משום שלטענתו "משתמשים בו באופן שלילי" אחרי הפיגוע בבית הכנסת במנצ'סטר.
העיתונאי של "טלגרף" אוליבר בראון פרסם אמש (שני) טור דעה נוקב נגד שחקן נבחרת אנגליה לשעבר, ש"שמסמל את רוח התקופה שלנו: הוא בוחר לשפוך את המחשבות שלו - בלי סינון, בלי בקשה - אל הרשתות החברתיות. ברמה של נרקיסיזם יוצאת דופן, אפילו ביחס לעצמו, הוא החליט שהדבר שהציבור הבריטי באמת צריך אחרי הפיגוע המזעזע בבית הכנסת במנצ'סטר הוא סרטון של שלוש דקות שבו כדורגלן לשעבר מגנה את "הפוליטיקה של הפילוג".
"כמה מוזר שנוויל מבקר דווקא את אותם אנשים - כאלה שעובדים באתרי הבנייה שלו, שמשלמים מנוי "לסקיי" ומממנים את המשכורת העצומה שלו - כאילו היו תת-קבוצה בזויה בחברה. בפעם האחרונה שבדקתי, גם נוויל עצמו גבר לבן וכועס בגיל העמידה, שהפך את הזעם שלו למקצוע רווחי. קשה למצוא דימוי מושלם ממנו לגבר ממעמדו - מי שמעלה את הגיגיו דווקא ב־LinkedIn, הפלטפורמה המובהקת של גברים בני חמישים בחליפות".
בראון הוסיף וניתח: "נוויל הוא דוגמה קלאסית לסלב שמוערך כל כך בתחומו, עד שאיבד כל מודעות לעצם האפשרות שמישהו יערער על תפיסת עולמו. גארי ליניקר כבר נפל באותה המלכודת, כשנשבה באשליה שהוא גיבור לאומי... אם אתה מציג את עצמך כקול השפוי והמאוזן, לא כדאי שתתקוף את הנפת דגל בריטניה כ"מעשה מפלג" - תוך התעלמות מוחלטת ממהפגנות הפרו-פלסטיניות שנערכו מיד לאחר מתקפת הטרור במנצ'סטר, בניגוד לקריאות לכבד את הקהילה היהודית.
"מדוע הוא מרשה לעצמו כעת להגדיר מהי נאמנות למדינה עבור כולם? התשובה פשוטה: יהירות. נוויל מתנהג כאילו מעמדו כפרשן הבכיר של המדינה מקנה לו גם את הזכות להיות מצפונה. תגובתו לפיגוע בעיר הולדתו, ייתכן שהיא שיאו של הפרודיה העצמית. הבעיה אינה רק בהיגיון המעוות - הקישור בין פיגוע אסלאמי לתמיכה בדגל הלאומי - אלא גם בכך שהוא נושך את היד שמאכילה אותו. למה הוא מלגלג על הקהל שלו עצמו? למה הוא לא עוצר לרגע לחשוב שאיבד כל קשר למסלול? הבעיה, בפעם המי-יודע-כמה, אינה "גברים לבנים כועסים בגיל העמידה", אלא מיליונרים בשם גארי, המשוכנעים שהרזומה הכדורגלני שלהם מעניק להם בעלות בלעדית על המוסר".