למרות משבר כלכלי חמור שמכה בטורקיה כבר שנים, קבוצות הכדורגל המקומיות ממשיכות להחתים כוכבים בעלי שמות בינלאומיים. בשיקטאש, למשל, הנחיתה חלוץ בכיר כמו תמי אברהם, גלאטסראיי קרובה לרכישת ויקטור אוסימן עבור 75 מיליון יורו וכבר צירפה את לירוי סאנה שסיים את חוזהו מבאיירן מינכן תמורת שכר עתק. המגמה הזו ניכרת לא רק בארבע הגדולות - גלאטסראיי, פנרבחצ'ה, בשיקטאש וטרבזונספור - אלא גם בקבוצות קטנות יותר. ולכן נשאלת השאלה, כיצד הטורקיות מצליחות לעשות זאת?
מאחורי הרכישות האלה מסתתרת מערכת פוליטית-כלכלית מורכבת. הקבוצות הבכירות פועלות במודל של אגודות ספורט עממיות, בדומה לריאל מדריד וברצלונה, כשהנשיאים נבחרים בבחירות דמוקרטיות ומונעים מרצון להרשים את הקהל. ההנהלות יודעות שהאוהדים מצביעים ברגליים ומצפים לראות שמות נוצצים במגרש.
תחילה, ההכנסות ממכירת כרטיסים ומרצ'נדייז תורמות באופן ניכר. בעונת 2023/24, גלאטסראיי דורגה במקום ה-16 באירופה עם הכנסות של 59 מיליון יורו ממכירת כרטיסים. הקהל הטורקי גם מוביל את היבשת באחוז ההכנסות ממכירת חולצות ומוצרי מועדון: בפנרבחצ'ה, למשל, 39% מההכנסות מגיעות מהתחום הזה.
מעבר לכך, חוזי חסות מניבים עשרות מיליוני יורו בשנה. גלאטסראיי לבדה מקבלת 20 מיליון יורו מספונסרים, ובמקביל השקיעה בקריפטו: מכרה טוקנים לאוהדים תמורת 25 מיליון דולר וגם NFT בסכומים מרשימים, אולם המודל הזה נשען גם על עמודים בעייתיים יותר: תמיכה ממשלתית נרחבת, מימון פוליטי - ולעיתים גם ניגודי עניינים.
קבוצות כמו בשאקשהיר מקבלות תמיכה ישירה או עקיפה מהממשלה, בין השאר בשל קרבתן לנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, חובב כדורגל מושבע ששיחק בעצמו בליגות חובבניות בצעירותו. ההשפעה הפוליטית על הספורט לא פוסחת גם על מועדונים נוספים, כשעל פי הערכות, לפחות 20 קבוצות בליגות הבכירות נהנות מהון מדינה.
לצד החזית הנוצצת, הנתונים הכספיים מציגים תמונה עגומה. ההכנסות מהטלוויזיה ירדו דרמטית: ב-2015 שילמה רשת beIN הקטארית חצי מיליארד דולר על זכויות השידור של הליגה, אך הסכום ירד מאז ל-370 מיליון בלבד, בין השאר בשל פיראטיות וחוסר עניין גובר. גם רמת השיח הציבורי כלפי השידורים לא מרקיעה שחקים: פנרבחצ'ה אף האשימה את רשת השידור בהטיה מכוונת נגד המועדון.
מכאן שגם החובות של הקבוצות הטורקיות תופחים: נכון לפברואר 2025, החוב הכולל של גלאטסראיי עומד על 293 מיליון יורו, פנרבחצ'ה על 255 מיליון, בשיקטאש על 209 מיליון וטרבזונספור על 184 מיליון. החוב המצטבר של כלל מועדוני הכדורגל במדינה כבר חצה את ה-2 מיליארד יורו. את חלק מהחובות כיסתה המדינה בעצמה, דרך איגוד הבנקים הטורקי, שאישר ערבויות של מעל מיליארד יורו.
הבעיות אינן מסתיימות כאן: בשל האינפלציה הגואה, מועדונים שמכניסים כסף בלירה טורקית נאלצים לשלם חוזים ביורו, דבר שמחייב אותם ליטול הלוואות חדשות כדי להחזיר את הישנות. למרות ניסיונות הרשות המקומית להחיל כללי פייר פליי, אין כמעט ענישה ממשית, והמרוץ אחר שמות נוצצים נמשך.
במדינה שבה 80% מהאוהדים תומכים באחת מארבע הגדולות, קריסתה של אחת מהן עלולה להוביל לטלטלה חברתית. המועדונים יודעים זאת, וגם הפוליטיקאים. כך, גם בעיצומו של משבר כלכלי חריף, הכדורגל הטורקי ממשיך להבריק בחלונות ההעברות, אפילו כשמאחורי הקלעים הכל בוער.
בטורקיה, אומרים האוהדים, "אלופים נולדים בשדה התעופה". גם אם הכול קורס ברקע.