אל שלב רבע הגמר ביורופקאפ, על פניו המפעל הרביעי בחשיבותו באירופה, הגיעו בעונה שעברה שבע קבוצות שנחשבות טובות בכדורסל האירופי. סראגוסה ובילבאו מספרד, שולה ודיז'ון מצרפת, פאוק סלוניקי מיוון, טופאש בורסה מטורקיה ולוודיגסבורג מגרמניה. הקבוצה שנעלה את המשתתפות הייתה פריבורג משוויץ, בהישג השיא של קבוצה מהמדינה הנייטרלית בעידן המודרני בכדורסל האירופי. היא כמעט והדיחה את פאוק, אבל הפסידה בגומלין בסלוניקי מול רבבת צופים ב-6 הפרש ויצאה עם מחמאות מעונה אירופית גדולה.
על הקווים של פריבורג, לצד המאמן הבלגי המנוסה טיבו פטי, ניצב העוזר הישראלי ענר לברון. אל תתרגשו אם לא הכרתם את השם, כבר תכירו. "אף אחד לא ציפה בכלל שנתקרב לרבע גמר היורופקאפ", מספר השבוע לברון בראיון לוואלה! ספורט כשהוא בחופשת מולדת, "היינו במוקדמות ה-BCL, ניצחנו את אלופת שבדיה, והפסדנו לבנפיקה ב-4 הפרש, בלי השחקן הכי טוב שלנו שהיה עם הרעלת מזון. ככה הגענו ליורופקאפ. השחקנים הרבה מהם הגיעו לשחק בשביל המפעל האירופי, הציפיות לא היו כל כך גבוהות, אבל אתה בא לבלגיה ומנצח קבוצות ב-20 ו-30 הפרש, קבוצות עם שחקנים שמרוויחים כמו כל השחקנים שלנו ביחד. הבדלים יוצאי דופן. עד סיום הקמפיין האירופי עשינו הישג חסר תקדים".
ענר לברון (40) גדל במחלקת הנוער של הפועל גליל עליון. הוא לא קיבל הזדמנות אמיתית בקבוצה הבוגרת, נדד קצת בצפת, שיחק בהפועל תל אביב לפני ההתפרקות תחת שאול אייזנברג בלאומית, ובגיל 23 יצא עם דרכון גרמני לכבוש את גרמניה. הוא שיחק במשך 10 שנים בליגה השנייה והשלישית בגרמניה ובליגה השנייה באוסטריה, עד שחוק של שחקנים מקומיים בלבד גרם לו לעזוב את הכדורסל הגרמני, וקירב אותו לעבר קריירת האימון שלו.
"סיימתי את הקריירה בקבוצה מפאלרמו. שיחקתי שם ארבעה וחצי חודשים, עם המזל שלי איך שהגעתי הנשיא ברח מהקבוצה ולא קיבלתי כסף. נפגעתי בכף רגל, קיבלתי זריקות. קיבלתי סימן לעצור. הייתי בן 33, סיימתי לשחק. הייתה אופציה לעבור לשוויץ, התחלתי לאמן שם בווינטרטור שקבוצת הנשים של המועדון הייתה הדבר. אימנתי בכל קטגוריה, גברים, נשים, נוער. הלך לי טוב. התחברתי לשחקנים, למשפחות, לקהילה. הייתי שם ארבע עונות, זה דבר נדיר במקצוע הזה. בשלב הזה היה לי משהו אישי שהייתי צריך לקבל החלטה אם לחזור לארץ או נותן קפיצה לרמה הבאה. קיבלתי הצעה מז'נבה והחלטתי לעבור לרמה הבאה".
לברון חתם בז'נבה ליונס, אחת הקבוצות הגדולות בשוויץ. את העונה הראשונה שלו בקבוצה הוא סיים כמאמן העונה בליגה השנייה במדינה. "יש לי סוכן שוויצרי, מהרגע שעזבתי את ווינטרטור, היה לי מזל שהוא ראה בי פוטנציאל והאמין בי. הוא הביא לי הצעה מז'נבה. הייתי העוזר מאמן של הקבוצה הבכירה, והמאמן ראשי של הקבוצה עד גיל 23 ששיחקה בליגה השנייה. סיימנו במקום הראשון ועפנו בחצי הגמר. זאת הייתה היסטוריה כי בפעם הראשונה קבוצה בלי זרים מסיימת במקום הראשון. זאת הייתה נקודת ציון יפה. יכולתי ברמה טובה להראות זהות, DNA שלי, נקודת ציון מאוד חשובה".
בקיץ שעבר עשה לברון את קפיצת המדרגה לפריבורג, שכבר הצליחה בעבר לשחק ב-BCL של פיב"א נגד הפועל חולון. "בשבילי היו שתי אופציות. אופציה ראשונה להישאר בז'נבה כמאמן ראשי, או לקבל קבוצה אחרת ברמה קצת יותר נמוכה. זה מקצוע של הזדמנויות, השוק בשוויץ קטן ואין הרבה תחלופה. הסוכן לא רצה לשים אותי במקום שאכשל בו. להישאר בז'נבה כעוזר מאמן לא הייתה אופציה בשבילי, וקיבלתי הצעה מפריבורג לשתי עונות. קבוצה עם מאמן טוב מאוד, מסגרת אירופית שיכולה לתת לי אתגר, רציתי לחוות את זה. היה לי חשוב הקטע של ההתקדמות, לא להישאר באזור הנוחות. הרגשתי בנוח בז'נבה. הייתה לי תקשורת טובה עם כולם. אבל זה מקצוע של הזדמנויות, ברגע שיש הזדמנות שהיא מאתגרת מקצועית, צריך לקחת אותה".
איך רמת הכדורסל בשוויץ?
"שוויץ זו לא מדינת כדורסל. יש שם ענפי ספורט יותר אטרקטיביים. אנחנו המועדון הכי גדול בשוויץ, יש לנו אולם עם 3,500 מקומות. הוא היה מפוצץ בהרבה משחקים. מולנו יש אצטדיון הוקי של 11 אלף מקומות שאי אפשר להשיג כרטיס למשחקים. כל עבודה פשוטה בשוויץ אתה תתפרנס יותר טוב מכדורסל, קשה להשאיר שחקנים טובים ומוכשרים בענף. בישראל הרבה צעירים חולמים להיות כדורסלנים, בשוויץ זה פחות. צריך להכניס בהם את המוטיבציה. זה לא פשוט. יש פוטנציאל יוצא דופן, האתלטיות, המרקם האנושי. יש המון מהגרים בשוויץ מהבלקן ואפריקה. המדינה מחולקת לחלק גרמני, איטלקי וצרפתי. בכל חלק יש הבדלי תרבויות. בחלק הגרמני זה לא חלק של כדורסל, אין כמעט קבוצות תחרותיות. החלק הצרפתי זה החלק של הכדורסל. מבחינתי המעבר מהחלק הגרמני לצרפתי זה כמו פריצת דרך קטנה, זה מכניס אותך לבועת הכדורסל המקצועני שם".
ובפריבורג אתה פוגש כבר מועדון מקצועני.
"זה מאוד תלוי בקבוצה. כשאתה מגיע לפריבורג, מה שמייחד אותה זה לא התקציב הכי גבוה, אלא המתקן. מ-8 בבוקר אני על המגרש עד 12 בצהריים. אנחנו עובדים המון, עושים יותר מקבוצות אחרות. הקטע של המתקנים מאוד מסודר. זה האולם שלנו. זה מאוד חשוב. יש מתקנים וקבוצות שלא בסטנדרטים שאתה מצפה לראות בליגה מקצוענית, אבל אני שמח שאני בטופ שם ואני נהנה מתנאים של קבוצת כדורסל מקצוענית".
לברון הוא בן קיבוץ חולתה שבגליל העליון. אחותו ענבר היא שחקנית כדורסל ששיחקה העונה בכפר סבא בליגת העל. כשמדברים איתו על המלחמה בארץ בזמן שהוא בשוויץ, הוא משתף. "הבוקר של השביעי באוקטובר עשה בי משהו שלא היה בי עד עכשיו. עברתי סבבים מאז שעזבתי ב-2008. מה שהיה בשביעי באוקטובר גרם לי להרגיש שאני צריך בית. הרגשתי שלא מבינים אותי, או שאני לא נמצא במקום הכי בטוח בשבילי. זה גרם לזהות הישראלית שלי להיות יותר דומיננטית. הרגשתי יותר מחויבות וגעגוע הביתה. זה עשה בי שינוי".
איך אתה מסתדר עם זה שאתה בשוויץ, והמשפחה שלך בגליל העליון תחת מטח טילים בלתי פוסק במשך שנה.
"הגעתי לאימונים עם הטלפון, שאני לא מכניס אותו לאזור בדרך כלל. וכל הזמן בדקתי שלא קורה משהו בצפון. הייתי בקשר עם המשפחה, זאת הייתה תקופה קשה מאוד. אני ישראלי, ולא משנה כמה שנים אתה בחו"ל, כשאתה יודע שלהורים שלך יש 15 שניות לרוץ לממ"ד זה קשה להכלה, במיוחד כשאתה רחוק".
איך אנחנו מצטיירים משם?
"לא באור חיובי. אחרי השביעי באוקטובר כולם דאגו לשלומי במשך שבועיים, אבל אחרי זה, הדברים התהפכו. לא חושב שאנשים מבינים מה זה לחיות פה. חבל על הזמן לנסות להסביר. אני מנסה להיות השגריר הכי טוב שאני יכול. משתדל לא להיכנס הרבה לפוליטיקה, ולדברים שאין לי עליהם שליטה. דווקא הקטע הזה העצים יותר את הישראליות שבי, אם מישהו היה אומר משהו, הייתי מתייצב מולו. צריך להיות חכם ולא צודק, זה משהו שמנחה אותי בחיים. לפעמים צריך להצניע את הישראליות, אתה לא נמצא בבית האמיתי שלך, אתה רחוק וצריך להיות חכם".
לברון ימשיך גם העונה בפריבורג כעוזרו של פטי, מאמן שממנו הוא מספר שלומד הרבה, ונהנה מאוד מהחוויה במועדון. הקבוצה תשתתף שוב במוקדמות ה-BCL, אבל מסיבות כלכליות בחרה שאם תודח, לא תמשיך ליורופקאפ. כשמדברים איתו על העתיד, הוא חושב על האפשרות לאמן בחו"ל, אבל מודה שהצעה טובה בישראל, תחזיר אותו הביתה אחרי כמעט שני עשורים.
"בכדורסל אין גבולות. זה מקצוע של הזדמנויות. אני עובר דרך, מסלול, זה הדרך שאני צריך לעבור. אני פתוח לכל דבר שיאתגר אותי בפן המקצועי או האישי. אם תהיה הצעה שקבוצה שתתן לי להוביל ולהיות אני, אני אהיה מוכן, אני מקווה. בשביל זה יש סוכן. השוק הוא מאוד דינמי, אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. העבודה שלי זה להיות מוכן, שאם תהיה הזדמנות, אוכל להוביל. אני פתוח לכל דבר, לכל הצעה שתאתגר אותי. היו דיבורים בעבר. אני רוצה לחזור לישראל, אבל אולי בסיטואציה שיודעים מי אני. אולי אני צריך לעבור דרך מסוימת, אולי כמאמן ראשי. אבל אני ישראלי בסוף, גדלתי פה, התחנכתי פה, למדתי כדורסל פה. המשפחה פה, כולם פה. אם תגיע הצעה מתאימה מישראל, אני בהחלט אשקול בחיוב. אין משהו קונקרטי על הפרק נכון לעכשיו".
יש איזשהו חלום שסימנת לעצמך שאתה רוצה להגשים?
"באבולוציה של מאמן, ובדרך שבה בניתי. השלב הבא יהיה להוביל קבוצה. להגיד לך שזה חלום? לא. כמו שלא נשארתי בז'נבה ורציתי להתקדם, אני כל הזמן רוצה להיות בגרף של התקדמות. פחות עניין של חלום, אלא מסלול וכיוון. אם תהיה אופציה להשתדרג מקצועית בעתיד, אם בישראל או במדינה אחרת באירופה, אני מקווה להיות מוכן לזה".