מופע המחצית בגמר גביע העולם למועדונים היה חריג מאוד בהקשר של כדורגל והזכיר לרבים את משחקי הסופרבול. היו לא מעט ביקורות על ההפקה האמריקאית הלא שגרתית בענף הספורט הפופולרי בעולם, אבל התעוררו גם הרבה סימני שאלה לגבי אחד המופיעים: אדם קטוע ידיים ורגליים, ששר לעיני עשרות מיליונים ברחבי העולם - שתהו מי הוא.
הוא היה תינוק עיראקי שנמצא כתינוק בשדה קרב, חסר שם, חסר תאריך לידה, חסר כל - והיום הוא זמר בינלאומי, איש במה, יזם תרבות ואייקון של תקווה. עמנואל קלי שמו.
סיפורו לא מתחיל על במות נוצצות או בתכניות ריאליטי מוזיקליות, אלא דווקא במקום האפל ביותר שיכול להיות: בית יתומים בבגדד, על רקע מלחמה מדממת. הוא נולד לתוך עולם רווי כאב, בעיצומה של מלחמה. לא ידוע מתי בדיוק נולד, ובוודאי שלא מה שמו המקורי, אך כאשר נמצא - נטוש בקופסת נעליים בעיראק - היה ברור שמדובר בילד בעל נסיבות חיים יוצאות דופן.
חיילים אספו אותו והרופאים קבעו כי נולד עם מומים חמורים בגפיים, ככל הנראה בעקבות חשיפה של הוריו לנשק כימי. לא רחוק ממנו נמצא תינוק נוסף במצב דומה - אחמד שמו. שניהם נמסרו לבית יתומים שם שהו במשך שנים, חיים בתוך מציאות של חוסר ודאות ומוגבלות פיזית קשה.
ההזדמנות הראשונה לפרוץ את גבולות גורלם הגיעה בשנת 1998, אז ביקרה בבית היתומים בבגדד הומניטרית אוסטרלית בשם מוירה קלי. מוירה, שבילדותה הושפעה עמוקות מצפייה בסרט תיעודי על האם תרזה, הקדישה את חייה לטיפול בילדים במצבים קיצוניים - רגשיים, פיזיים ובריאותיים. כשהיא ראתה את עמנואל ואחמד לראשונה, היא לא הייתה יכולה להסיט את המבט. שנים אחר כך סיפרה: "ידעתי באותו רגע שהם שלי".
כעבור שנתיים, היא הביאה את השניים לאוסטרליה, לשיקום רפואי מקיף. אחמד עבר ניתוחים שאפשרו לו להשתמש בפרוטזות ולהתנייד בצורה חופשית יותר, ועמנואל החל תהליך רפואי ממושך כדי לשפר את איכות חייו. אך לא רק גופם שוקם - אלא גם נפשם. בביתה של מוירה, תחת מסגרת של חמלה ומשמעת, הם קיבלו לא רק טיפול, אלא תחושת בית, שייכות וזהות.
השניים החלו להשתלב בחיים האוסטרליים. אחמד נמשך לספורט - תחילה לכדורגל האוסטרלי, ובהמשך לשחייה פראלימפית, שם בנה לעצמו קריירה שכוללת השתתפות בשלוש אולימפיאדות. הוא הפך לאחד מסמליה הגדולים של אוסטרליה בספורט לנכים, ונודע באומץ ליבו ובאופן שבו עיצב מחדש את תפיסת הגבול הגופני.
עמנואל, לעומת זאת, מצא את עצמו נמשך לבמה. הוא אהב לשיר, אהב לרגש. וב-2011, הגיעה פריצת הדרך התקשורתית הגדולה שלו, כשעלה לבמה באודישן ל־X פקטור האוסטרלי. הוא שר את Imagine של ג'ון לנון והקהל עמד על רגליו. השופטים הזילו דמעה ולמחרת - כל אוסטרליה דיברה על "הילד מקופסת הנעליים". הסרטון מהאודישן הגיע ליותר מחמישה מיליון צפיות ביוטיוב בתוך ימים.
אף שלא המשיך עד הגמר בשל החלטת השופטים, קלי כבר הפך לשם מוכר. הוא הופיע באולמות, בבמות צדקה, ובתכניות טלוויזיה - תמיד כשסיפורו מלווה את קולו. הוא לא ניסה להסתיר את עברו, להפך - הוא נשא אותו בגאון, והפך אותו למנוף של השראה. "אני כאן כדי להראות שלכל אחד, לא משנה מאיפה בא, יש מקום לחלום", אמר בראיונות.
בשנים שלאחר מכן, חייו היו מסע רכבת הרים. מהופעות לצד קולדפליי, דרך הקלטת אלבום הבכורה שלו No Zodiac, ועד רגעים קשים של בדידות וקריסה כלכלית. באחד הרגעים הקשים ביותר, הוא ישן על ספסל בפארק בסנטה מוניקה. דווקא שם, מתוך החושך, נולד אחד משיריו הגדולים - My Sky, שמתאר את הדרך מהתהום חזרה אל האור.
מעבר לקריירה המוזיקלית, קלי ייסד חברת הפקות שמקדמת ייצוג שוויוני של בעלי מוגבלויות בתעשיית הבידור. הוא הפך לקול משמעותי בדיון על נגישות והכללה, הן באוסטרליה והן בעולם כולו.
אתמול קיבל את אחת הבמות הגדולות ביותר: הופעה במחצית גמר גביע העולם למועדונים. לצדו עלו היו שם ג'יי בלווין, דוג'ה קט וטמס."זה לא רק עבורי", אמר שם, "זה עבור כל ילד שנולד שונה - וחשב שהחלומות שלו לא אפשריים".
לצדו נמצאים אחיו אחמד (השניים לא אחים ביולוגיים) - שהפך לשגריר ספורט עולמי, ואמם מוירה שממשיכה עד היום בפעילות הומניטרית נרחבת, כולל הקמת פרויקטים לשיקום ילדים בכל רחבי העולם.
סיפורו של עמנואל קלי הוא הרבה מעבר לסיפור אישי. הוא תזכורת לכך שמה שנראה בלתי אפשרי - יכול להפוך לאור. שמוזיקה, ספורט וחמלה אנושית יכולים לנצח את האכזריות הגדולה ביותר. הוא לא רק שורד - הוא מנצח. על הבמה, במילים, בחיים.