סאגת המעבר הכי משמעותית בעונת הטריידים של ה-NBA היא גם הכי מפתיעה. יונאס ולנצ'יונאס, סנטר מחליף בסקרמנטו קינגס, אמור לעבור לדנבר נאגטס כחלק מטרייד שאמור היה להפוך אותו להיות המחליף הכי טוב שהיה לניקולה יוקיץ' בקריירה. ואולם, ולנצ'יונאס בן ה-33 שתחת חוזה בשווי של כ-10 מיליון דולר לעונה עד סוף עונת 2026/27, הודיע דרך סוכנו שהוא רוצה לשחק בפנאתינייקוס. אממה, דנבר לא מעוניינת לאבד את "הנכס" ונכון לכתיבת שורות אלו, ולנצ'יונאס עדיין נחשב לשחקן דנבר ולא יצטרף לקבוצה היוונית, שלפי הדיווחים הציעה לו 13 מיליון דולר בעונה לשלוש עונות.
זה אמור להיות מפתיע מאוד שוולנצ'יונאס - גבוה מוערך מאוד בליגה - מעוניין לוותר על ההזדמנות להתחרות ברמה הגבוהה ביותר של הכדורסל לצד השחקן הטוב ביותר בליגת הכדורסל הטובה ביותר. אבל אז צריך לראות מה עבר ולנצ'יונאס האדם כדי להבין את הרצון שלו לעזוב הכל ולעבור ליוון.
בקריירה שלו ב-NBA, שהתחילה בשבע עונות בטורונטו, הוא הפך ל"נכס" שעובר מקבוצה לקבוצה בלי יותר מדי התחשבות ברצונותיו או בתנאיו. ב-NBA עושים טריידים על חוזים. שחקנים מכונים "נכסים" ולא כל כך משנה למנהלי הקבוצות אם שחקן מרגיש טוב בעיר או שמשפחתו התחברה לקהילה המקומית, לפני שהם שולחים אותו בטרייד עבור "משכורת שווה" ובחירת דראפט.
ולנצ'יונאס לא אמר דבר אבל עיתונאים שדיברו עם הסובבים אותו הבינו ש"נגמר לו מה-NBA" ושהוא רוצה את היציבות שמבטיחים לו באתונה. כמו כן, במדים הירוקים של היוונים הוא ישחק - אולי 50-55 משחקים בעונה ולא 82 פלוס פלייאוף שישחק בדנבר (אם זו לא תעביר אותו באמצע העונה).
עוד משהו שמושך אותו במשחקים בקרדיצה, פיראוס, לובליאנה ומדריד יותר מאשר משחקים בלוס אנג'לס, בוסטון, ניו יורק ושיקגו - זו העובדה שישחק בפנאתינייקוס עם חברו לנבחרת ליטא מריוס גריגוניס - וזה משמעותי מאוד מבחינתו. בין 2019 ל-2025 שיחק ולנצ'יונאס בחמש קבוצות שונות ובאמצע העונה שעברה הגיע סוף סוף לשחק עם חבר ליטאי. "אני מכיר את דומאס מגיל צעיר" סיפר בהתלהבות כשהצטרף לסקרמנטו קינגס של דומאנטוס סאבוניס הליטאי. "שיחקנו הרבה קייצים ביחד. שיחקו כדורסל ביחד. ועכשיו זה פרק חדש. זה כיף".
הכיף הזה נגמר מהר מאוד. אחרי כמה חודשים בלבד ולנצ'יונאס נפרד מהחבר הליטאי היחיד ששיחק איתו ב-13 עונותיו ב-NBA. ייתכן שזה היה הקש ששבר את הגב הרחב של הסנטר המזוקן. לא חברים בקבוצה, חברים לקבוצה. הסנטר הליטאי הוא לא האירופאי היחיד שהחיים ב-NBA פשוט לא מתאימים לו כל כך. גם יוקיץ' בעצמו מבלה כל רגע שהוא יכול בביתו בסומבור, סרביה. בקריירה שלו הוא אמר לתקשורת "אני אשמח ללכת הביתה" יותר פעמים מאשר עשה טריפל דאבלים.
ורק לאחרונה ריקי רוביו, הפוינט גארד הספרדי שהחליט לפרוש מה-NBA בגלל לחצים נפשיים, אמר לאחרונה בראיון ל"מארקה": "בארה"ב לא יצרתי חברים, רק חברים לקבוצה. הייתי עד לגישות שלא ישבו במקום נכון מבחינתי. בחדר ההלבשה אתה שומע שטויות כמו 'באיזו מכונית אתה נוסע?' כאילו הם בתחרות על השטויות האלה. זה לא יהפוך אותך לאדם טוב יותר. האמת, אף פעם לא התאהבתי בתרבות או במסורות בכדורסל האמריקאי. הם הפכו את ה-NBA למופע, עסק. הם השאירו מאחור את האהבה לכדורסל... לצערי אני רואה שזה מתחיל לקרות גם באירופה".
באוגוסט 2023 ריקי רוביו הודיע על עצירת הקריירה שלו, בגיל 32, כדי לטפל בנפשו השחוקה מקריירה ב-NBA. "החלטתי לעצור את הפעילות המקצוענית שלי כדי לטפל בבריאות הנפשית שלי" אמר. "הדרך היחידה עבורי לחזור זה להבין איך הגעתי לנקודה הזו. פיתחתי מכניזם שאולי הוביל אותי לשחק ברמה הגבוהה ביותר אבל לא היה בר קיימא. יש דרך אחרת. לרומא אפשר להגיע בהרבה דרכים". רוביו הודה ש"השחקן אכל את האדם" והסביר: "אני לא ידעתי מי אני".
ייתכן שעבור האירופאים, שרובם ככולם גדלו במועדונים ויצרו חברויות עמוקות לאורך שנים עם קולגות שלהם, השוק האמריקאי פשוט קשה מדי . ובטח ובטח קשה להם יותר לעבור מקבוצה לקבוצה מדי עונה ולהתרגל מחדש לחברים חדשים לקבוצה, קהל חדש ומקום חדש. כנראה שקשה להם יותר לעשות זאת מאשר לאמריקאים, שמגיל צעיר רובם ככולם משחקים בקבוצות AAU, אותן ממנות ענקיות הלבשת הספורט, והן משתנות מדי טורניר.
אבל זה יהיה לא נכון להגיד שרק שחקנים אירופאים סובלים ב-NBA. לפי ג'ון לוקאס, שחקן ומאמן לשעבר ומי שמנהל כיום מכון גמילה לאחר שסבל בעצמו מהתמכרויות שונות במהלך הקריירה שלו, לפחות 40% מהשחקנים בליגה סובלים מבעיה נפשית כלשהי, אבל רק 5% מהם פונים לעזרה.
קווין לאב ודמאר דהרוזן הובילו קריאה לסיוע נפשי לשחקני ה-NBA ורבים מעמיתיהם דיברו על העומס המנטלי והנפשי הלא קל של המסעות הבלתי נגמרים ברחבי ארה"ב ו"להתעורר ולא לדעת איפה אתה בדיוק". שחקנים כמו ג'ייסון טייטום ויאניס אדטוקומבו דיברו על הקושי שלהיות "בלי המשפחה לידך במשך שבועות ארוכים".
לברון ג'יימס ושאקיל אוניל דיברו על "הקרבה" של ממש של זמן עם המשפחה ואנשים אהובים כדי "להגיע לגדולה", ובמחקר שהובילו חוקרים ב"מרכז ללימודי הפרעות שינה" מדטרויט, מישיגן הזהירו את ראשי ה-NBA שלוח המשחקים צפוף הרבה יותר מדי, יש בו הרבה יותר מדי טיסות ומעבר בין אזורי זמן ולרוב השחקנים פשוט אין זמן לישון ולשקם את הגוף והמוח שלהם - מה שפוגע באופן משמעותי בבריאות הנפשית והגופנית של כוכבי הליגה.
אבל אולי רוב הקושי הנפשי, בסופו של דבר, קשור למה שולנצ'יונאס ורוביו דיברו עליו: חברות. או העדר חברות ב-NBA. "יש הבדל גדול מאוד בין אירופה לאמריקה כי באירופה מועדוני ספורט וקבוצות ספורט עובדים ביחד לא רק על המגרש אלא גם מחוצה לו" אמר בראיון יירי ולש, הפוינט גארד הצ'כי ששיחק ב-NBA בין 2002 ל-2006.
"זה עניין תרבותי. זה אחד מהדברים שהיה לי קשה להתרגל אליהם. כנראה שאף פעם לא התרגלי לזה. כשהיינו נוסעים למשחק והיו הרבה מאוד נסיעות ב-NBA, היינו נפגשים עם הקבוצה רק באימון או במשחק. כולם מבלים את זמנם לבד. אפילו בזמן האוכל... כשהשחקנים במשחק בית, הם מבלים עם החברים שלהם או המשפחה. זה לא עובד ככה באירופה בכלל. כשהקבוצה בדרכים, חיים ביחד במלון. השחקנים אוכלים ביחד, יוצאים ביחד... הרגשתי מאוד בודד בעולם ה-NBA".
ייתכן שהשחקנים האירופאים פשוט מרגישים הרבה יותר לבד ב-NBA מאשר השחקנים האמריקאים. אבל היו בטוחים שהשחקנים האמריקאים שסובלים מבעיות נפשיות ב-NBA סובלים מהן גם בגלל הבדידות או לכל הפחות בגלל המחסור בחברים, בעיה אישית שהיא מכת מדינה של ממש בארה"ב (ופחות באירופה). זו בעיה של המאה ה-21. לפי העיתונאי והחוקר דרק תומפסון, יש "קריסה" של המושג חברות ב"מאה הכי פחות חברותית בהיסטוריה".
הנתונים מראים שהאמריקאים מבלים 20% פחות זמן עם אדם אחר מאשר מלפני 20 שנה. והם מבלים יותר זמן לבד מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה הכתובה. זה משפיע על כל הדמוגרפיות בארה"ב אבל המגמה חמורה במיוחד בקרב צעירים, שמבלים פחות זמן עם חברים מאשר כל דור אחר, יוצאים לפחות דייטים ונמצאים הרבה פחות באינטראקציות חברתיות עם אנשים אחרים - בעוד שזמן השימוש שלהם במדיה חברתית כל הזמן עולה.
זה, מן הסתם, לא דרך לחיות חיים מלאים ומאושרים ולכן צעירים היום סובלים מיותר חרדות, חרדות חברתיות ודיכאונות מאשר כל זמן אחר בהיסטוריה של ארצות הברית. ואולי הדבר הכי עצוב. 49% מהאמריקאים מדווחים שיש להם 1 עד 3 חברים. 12% דיווחו שאין להם חברים קרובים בכלל. ב-1990 רק 27% מהאמריקאים דיווחו על 1 עד 3 חברים. ורק 3% דיווחו שאין להם חברים קרובים בכלל.
וזה הכל חוזר, כמובן, לסגנון החיים האמריקאי ולקהילת האמריקאיות שפורקו בגלל "כוחות השוק". שחקן NBA אמריקאי ממוצע ישחק בקבוצת התיכונים שלו, בכמה קבוצות AAU, בעוד מחנות שונים ואז אולי שנה בקולג' לפני שיהפוך ל"נכס" בידי קבוצות שמגלגלות מאות מיליוני דולרים. בעצם, מגיל 12 או 13 השחקן האמריקאי הממוצע ישחק בהרבה קבוצות שונות עם הרבה חברים לקבוצה שונים. וידרגו אותו ב-ESPN ביחס לשחקנים אחרים בשכבה - כאילו הכדורסל הוא ספורט אינדיבידואלי שצריך דירוג כדי לקבוע מי הכי טוב.
ואכן, בהרבה מובנים, בארצות הברית כדורסל הוא באמת כמו טניס וסבב ה-AAU הוא כמו סבב ה-ATP. הכדורסלנים האמריקאים הצעירים הטובים ביותר מתייחסים לכדורסל כעבודה מגיל צעיר מאוד. מדרגים אותם על סמך יכולותיהם האינדיבידואליות והם נוסעים וטסים ממקום למקום ברחבי ארצות הברית כדי לשחק בטורנירים במימון נייקי, אדידס או אנדר ארמור.
שחקנים קורעים את התחת לבדם כדי להיות הכי טובים בתחומם, שבמקרה מדובר בתחום שמורכב מקבוצות, שיכולות להחליף אותך כמו גרביים ורבות מהן לא מנסות לנצח כי הן תמיד רודפות אחרי הדבר הגדול הבא - ולכן גם לא טורחות לבנות קבוצה של אנשים שיכולים לתפקד ביחד ברמה גבוהה. אתה צריך להיות פרופשונל כל הזמן ולהמשיך לעבוד על המשחק שלך בפגרה - כי אם עונה אחת תקלע 35% מהשלוש ולא 40%, אז הערך שלך ירד באופן ניכר.
וייתכן שקריירה שלמה לא באמת תתחבר עם אף אחד בקבוצה שלך כי למה בעצם? מחר הוא יכול לעזוב. ומחר אתה יכול להיות "בעיה מתמטית" כפי שלאב הגדיר את הטרייד שלו ממיאמי ליוטה. ה-NBA מקום מאוד בודד עבור השחקן האירופאי או האמריקאי. בכלל, ארה"ב היא כרגע מקום מאוד בודד עבור אדם האירופאי או האמריקאי.