בערך חצי שעה אחרי סיום המשחק, בזמן שעשרות אוהדי מכבי תל אביב עדיין חגגו להם על בירה ליד הבריכה האקולוגית שמחוץ לשער 11, יצא מהיכל הספורט דמות מוכרת. בגובה 2.03 מטר קשה לפספס את אלכס טיוס, כשהוא עושה את דרכו לרכב הפרטי שלו בחניון של היכל הספורט. הוא עובר דרך האוהדים הצהובים שבוודאי מבחינים בו, ובכל זאת הוא נראה בלתי נראה. הצעירים שבהם, בני ה-20 ומטה, פשוט היו צעירים מדי כשזרועות התמנון של טיוס הובילו את מכבי תל אביב לזכייה בטרבל ב-2014. לבסוף, אוהד מבוגר יותר מזהה אותו וצועק לו: "גוד ווין אלכס", והאחרון מנופף לו בנימוס בחזרה, כאילו היה לו איזשהו קשר לניצחון הגדול של הצהובים במשחק הראשון של גמר הפלייאוף מול הפועל ירושלים. סביר להניח שהוא היה הראשון לצאת, פשוט כי לא היה זקוק למקלחת. האמת היא שהפעם האחרונה שהוא הזיע בהיכל הייתה איפשהו ב-2014.
זה היה ניצחון קלאסי של מכבי ביד אליהו. התסריט הכי מוכר שיש. הקבוצה האורחת מגיעה במומנטום, מצליחה להגיע ליתרון דו-ספרתי, ואז מתעוררים "הרוחות של ההיכל" ומובילים את מכבי לניצחון. 3:44 לסיום הרבע השלישי הפועל ירושלים עלתה ליתרון 54:65. עודד קטש לקח טיים אאוט ולפתע אפשר היה לראות שביציע התחתון ביד אליהו יש הרבה יותר אוהדי הפועל ירושלים ממה שנראה בהתחלה. לפתע עשרות אנשים שהסתננו ליציעים בחולצות שחורות ולבנות החלו לחגוג. איזו טעות של מתחילים.
"הרוחות של יד אליהו" הם לפעמים פשוט האוהדים של מכבי. אלה שתמיד לוקחים אותם כמובן מאליו. המפונקים. השבעים. שלא מתרגשים כבר מאליפויות בליגה. בפועל: ברגע שהאוהדים הירושלמים כבר החלו לחלום על ניצחון ראשון בסדרה, הקהל של מכבי התעורר, והזכיר שאין שום דבר מסוכן יותר בטבע מאריה פצוע. עד סוף הרבע נשאר מהיתרון של ירושלים רק 2 נקודות. ברבע הרביעי כבר בקושי אפשר היה לשים לב שיש קהל ירושלמי בהיכל.
בשלב מסוים התוצאה הראתה 77:78 לצהובים, ומישהו מיהר ללחוש לשמעון מזרחי באוזן שזאת התוצאה, כאילו ששמעון לא שם לב. הקלישאה אומרת שכשמכבי מובילה בתוצאה הזאת, אותה תוצאה בה היא גברה ב-1977 בגמר גביע אירופה על וארזה, היא תמיד מנצחת. זה כמובן לא נכון, עובדתית, אבל במשחקים מהסוג הזה, כשהכל עומד על כף המאזניים, האמונה הטפלה הזאת עדיין מחזיקה. בדיווחים במדורי הספורט יכתבו שזה היה משחק מותח עד הרגע האחרון, אבל כל מי שמיהר להסתכל על שמעון כשהתוצאה הראתה 77:78 ידע שהמשחק גמור.
והאמת היא, שזה היה ניצחון כזה - של רוחות, פולקלור ומסורת - הרבה יותר מאשר הוא היה ניצחון של כדורסל. הפועל ירושלים הגיעה במומנטום מטורף למשחק, וסיפור הסינדרלה האישי של יונתן אלון יכול להיכנס לפנתיאון של סיפורי הספורט הישראליים. הפועל ירושלים כבר הוכיחה מול הפועל תל אביב שאף פעם אסור להספיד אותה. גם אז היא הפסידה את המשחק הראשון בסדרה, אבל כפי שאומר מורי ורבי מוטי דניאל, שזכה בתארים עם מכבי תל אביב והפועל ירושלים - בין אם זו סדרה של שלושה, חמישה או שבעה משחקים - המשחק הכי חשוב בכל סדרת פלייאוף, הוא המשחק הבא.
אם יש משהו אחד שצריך להדאיג את אוהדי מכבי תל אביב אלה הדברים שעודד קטש אמר בסיום המשחק, כשהתייחס לכך שאם מכבי תזכה באליפות זו תהיה "אחת העונות הכי הישגיות של המועדון הזה", והבהיר שזכייה באליפות תחתום את העונה כ"מוצלחת מאוד". בעוד זה בלתי אפשרי ואנטי-מכביסטי לצפות מאוהדי מכבי (או בכלל אוהדי ספורט) לרצות שהקבוצה שלהם תפסיד, ההצהרה הזאת של קטש מפחידה מאוד. מדובר בעונת נפל נוראית של הצהובים, גם אם היא תיגמר עם טרבל מקומי.
עם כל הכבוד להישגים המקומיים, "הלחם והחמאה" של מכבי, עונה שמסתיימת במקום ה-16 ביורוליג היא עונה כושלת שאסור לעבור עליה לסדר היום, בטח לא לכנות אותה "הישגית". התירוצים של האירוח בחו"ל ושאר הבעיות האובייקטיביות של המלחמה לא עובדים על האוהדים, שזוכרים שבאותם תנאים הקבוצה כמעט הגיעה לפיינל פור בעונה הקודמת - והיריבה העירונית זכתה ביורוקאפ בעונה הנוכחית. אם זכייה באליפות המקומית תעזור למכבי לשווק אותה כעונה מוצלחת, אז אוהדי מכבי אולי יזכו לחגוג אליפות שלישית ברציפות ו-58 בסך הכל, אבל בעונה הבאה הם ימשיכו לראות את בעלי הקבוצה מתקוטטים מעל דפי העיתונים, במקום לבנות קבוצה תחרותית לאירופה. במקרה הזה, לראשונה בהיסטוריה, הקבוצה התל אביבית הבכירה ביורוליג - לא תהיה בצבע צהוב.