אי אפשר היה להסתיר את השמחה לאיד כלפי עופר ינאי השבוע, אחרי ההדחה של הפועל תל אביב. זו הייתה שמחה לאיד חוצת מחנות, מכל הכיוונים, מכל הקבוצות, כזו שאיחדה את כל הענף, אולי אפילו את כל הספורט הישראלי, וניתן היה להרגיש בה משהו ייחודי. אפשר להניח שגם בקרב מאמנים, שופטים, עיתונאים, פרשנים, אפילו אצל חלק מאוהדי הפועל כמובן, הייתה שמחה קטנה בלב מההדחה הזו, מהסל המופלא של הארפר שננעץ כמו חץ, אבל מה שהיה חריג זו העובדה שכל האיבה נוקזה למקום אחד.
הלא בדרך כלל בהפסד של קבוצה נוהגים לקטול את השחקנים ואת המאמן. ההנאה הגדולה טמונה בלעקוץ את האוהדים. אבל הפעם כולם נזנחו הצדה, כחסרי חשיבות, כנספחים צדדיים, יריבות ארוכת שנים נשכחה. כל השמחה לאיד הופנתה לעבר איש אחד בלבד.
חיכו לו בפינה, והסיבות די ברורות. ינאי מתנהג ביהירות מאז שנכנס לכדורסל. כבר דיברנו על זה עמיחי, על כך שהכוונות שלו כנראה טובות, על כך שעורר עניין מחודש בכדורסל, על כך שמדובר בענף מקרטע שאכן היה זקוק לתחרותיות, שוויוניות, מישהו שיבעט במוסדות הישנים. אבל בסופו של דבר - הכל אנשים. הכל אישי. והסגנון של ינאי כל כך בעייתי. הדרך מקוממת. המגלומניה, הזלזול במסורת, הביטחון המופרז, הדיבורים על זכייה ביורוליג עוד לפני שזכה באליפות, העקיצות למכבי תל אביב ("יש לה DNA אחר, ווינרי? זה מועדון שסיים מקום 16 ביורוליג"), התחושה כאילו הכל כבר אצלו בכיס העמוק.
במקביל, האיומים המשעשעים, האירוניים, שמזכירים מועדון גדול אחר שחושב שמגיע לו הכל ("אם הליגה בישראל לא תעבור שינוי מהותי, לא בטוח שנראה אותנו בליגה הזאת", אמר השבוע ינאי), והנה עולה האפשרות לעזוב, לעבור לקפריסין, והאירוניה גוברת, ורק חסר שיכנס מסע"ת ויאיים שיקים שתי קבוצות, אחת לכל מפעל, ובקרוב מי יודע, אולי יפעל להגדלת מספר הזרים.
וכמה זה משעשע שעם תקציב המיליונים והמאמן המעוטר, בסוף יושב לו איטודיס במסיבת עיתונאים ומתלונן על הורדת הנקודה. אמונה אמיתית שהתנאים היו לרעתו, שהוא קורבן של קיפוח ממסדי. למרות שהיה לו יתרון ביתיות, למרות שהוביל ביתרון בטוח בתחילת הרבע, למרות שנראה תקוע מבחינה טקטית, הוא נשאב לרוח של ינאי ו"רוצה לעבוד עם השופטים" כדי לשפר אותם. ואחרי המשחק, אחרי המשכורות המנופחות, אחרי הפניות למיצ'יץ והדיבורים על יאבוסלה ("אולי כבר העונה"), פתאום בהפועל מתפלאים ש"שחקנים שיש להם הצעה של 2 מיליון דולר דורשים מאיתנו 5".
במקביל פורסם סרטון של ינאי משוחח עם קצין משטרה בארנה אחרי שספג קללות ונאצות על רקע אישי, דורש מהקצין "תן לי זיהוי של כל האפסים האלו" כדי להגיש נגדם תביעות, ואומנם מדובר במאבק מוצדק באלימות ובקהל ברברי, אבל רובנו זוכרים, המקללים היו כאן לפני, פעלו בגאון ובגאווה וזכו להגנה מהמועדון.
אבל האמת היא שהשמחה לאיד כלפי עופר ינאי היא לא רק אישית, אלא במהותה ספורטיבית. התרגלנו לכסף ששולט על הכל (אוהדי מכבי הם האחרונים שיכולים להתלונן), כסף שבדרך כלל מייצר פערים מכריעים, התרגלנו לבעלים צעקניים שמשתוללים עם תקציבים חסרי היגיון ורחוקים מאיזון כלכלי או הצדקה פיננסית, ברור לנו שזה עולם ממכר ומושלם לחובבי כותרות ותשומת לב, והנה, מדי פעם מגיעים אירועים שמזכירים שבלב הספורט נמצא ספורט.
כלומר, בסופו של דבר, אחרי הכסף והמשכורות, יש סוגיות מקצועיות. קבוצה צריכה להיבנות בצורה נכונה, מאוזנת, בריאה. מאמני כדורסל צריכים להגיב, לקבל החלטות נכונות, לעשות התאמות. תקציב הוא גורם קריטי, אבל בכסף צריך לדעת להשתמש, הוא לא הכל. הדבר האמיתי הוא עדיין על המגרש. כולם מסביב צועקים, אבל בסוף זה מוכרע על ידי שחקנים, בפעולות גדולות וידיים רועדות. זה תהליך, זה מורכב, זה לא צפוי. זמנך יגיע, אין ספק, אבל לא כל כך מהר.