אין כמעט קבוצה בעולם שאוהדיה לא נחשבים ל"בכיינים", אבל המקרה של ריאל מדריד הוא מופלא במיוחד. הפער בין גודל המועדון ועוצמתו (על המגרש ומחוצה לו) לבין האמירות הקטנות והקטנוניות שמגיעות ממנו כבר הפך לתמוה. קשה להבין איך קבוצה שמזוהה עם הצלחה, עוצמה, ווינריות וכסף בלתי נגמר, איך מועדון גלאקטי גדול מהחיים, מרשה לעצמו ליילל ולשדר כאלה תחושות קיפוח. חוסר המודעות מקומם.
זה כמובן לא חדש, היה מאז ומעולם, לקבוצות גדולות תמיד הייתה תחושת אדנות. זה טיבו של הספורט: במסגרת הפנאטיות, כל קבוצה רואה רק את עצמה, האימפריות הגדולות מכולן מרגישות נרדפות ומקופחות. עם זאת, התחושה היא שלאחרונה בריאל מדריד שיקול הדעת השתבש. הגבול נחצה. זה כבר מרגיש כמו תסביך.
מועדון שהתרגל להכתיב קצב ומתיימר לשמש דוגמה ומופת ספורטיבית, מצא את עצמו מייצר שוב ושוב כותרות - לא בגלל מה שעשה על הדשא, אלא בגלל מה שטען שנעשה לו. בין תלונות על שופטים, תחושות רדיפה, איומים סמויים והשתלחויות בוועדות שיפוט, ריאל מדריד בוחרת במודע לנטוש את דמות הקיסר לטובת דמות הקורבן. קשה להבין איך זה לא מפריע לה.
השאלה היא למה זה קורה. אולי זו אסטרטגיה תקשורתית קרה ומחושבת, אולי זו התמודדות טבעית של מועדון שלא יודע איך להתמודד עם מציאות מאכזבת, אולי זה עוד ניסיון להדליק את האווירה ולנער את השחקנים לפני משחק ענק שאליו היא מגיעה כאנדרדוג, ואולי זו פשוט היסטריה נרקיסיסטית.
רשימת האירועים העונה ארוכה כמעט כמו רשימת התארים של המועדון. אומנם כל הכדורגל העולמי (והספרדי במיוחד) אובססיבי לטעויות שיפוט, אבל ריאל בליגה משלה. כל טעות שיפוט גוררת מכתב רשמי לוועדת השיפוט בדרישה לחקירה. ערוץ הטלוויזיה הרשמי של המועדון מקדיש שעות ארוכות לניתוחים מפורטים ש"מוכיחים" שה-VAR מתנהל במגמתיות נגד הקבוצה. בלינגהאם ואנצ'לוטי מתעסקים בהאם נאמר "פאק יו" או "פאק אוף", ולא מודעים לדיון המביך שמתפתח. הקבוצה משדרת מסר ברור: לא הפסדנו כי היינו פחות טובים, אלא כי רימו אותנו.
המועדון הכריז מלחמה נגד הנהלת הכדורגל הספרדי. ההאשמות הן ל"מערכת רקובה". פלורנטינו פרס מוביל קו לוחמני נגד ההתאחדות הספרדית, קורא לרפורמות רחבות בשיפוט, דורש טיהור מערכתי. העימות הפומבי מול חאבייר טבאס הוא אלים. אין לפרס בעיה לפגוע בתדמית של המשחק. הוא מאשים את נשיא לה ליגה בשחיתות וניהול לקוי. אווירת החשדנות שטיפחה ריאל כלפי כל מוסד שמעליה, הפכה גם את האוהדים לחשדניים יותר ויותר. כל שריקה, כל החלטת VAR, כל כתבה ביקורתית, נתפסים כחלק מקונספירציה אנטי-מדרידיסטית.
וכמובן, ויניסיוס. אין ספק שהוא קורבן לגזענות, אין ספק שהדרישה של ריאל לעונשים חמורים היא מוצדקת, אבל התחושה היא שהמועדון ניסה לרכוב על הגל, למנף את המקרה כדי להציג את עצמה - שוב - כקורבן של כל המערכת. פלורנטינו התעקש ש"כל ספרד נגועה בשנאה". התחושה היא שהקמפיין להגנת ויני התלכלך. אין פה מאבק בגזענות, אלא מאבק בניסיון לפגוע בריאל. המועדון שוב רואה רק את עצמו. על פרשת "כדור הזהב" כבר אין מה להוסיף. זה היה מביך, מביש, אנטי ספורטיבי, חסר כבוד. הכל קונספירטיבי.
השאלה היא איך הקהל מתמודד עם זה. איך השחקנים מרגישים, האם האוהדים שלמים עם ההתנהלות הבכיינית, האם הם לא מרגישים שכבודם נפגע, האם הם סבורים שהפגיעה החיצונית במועדון היא מכוונת וזדונית, או יודעים שהיא בחלקה מופרזת ומנופחת בצורה מלאכותית ומכוונת.
ועכשיו, גמר גביע המלך. הקלאסיקו. המשחק שכל העולם מחכה לו, ויום לפני הקבוצה מתעסקת בחרמות, איומים ותלונות. ההתנהלות לא מכבדת, מאכזבת, אפילו עצובה. אולי הכל מוכן ל"ניצחנו למרות שכל העולם נגדנו", אולי התירוצים אחרי הפסד כבר מוכנים להישלף, אולי הלחץ על השופטים יעזור. אין ספק שיהיה משחק גדול. כמה חבל שההכנה אליו חמוצה.