לרגל יום השואה, באתר הרשמי של מכבי תל אביב גוללו את סיפור ההישרדות המרגש של משפחתו של רפי מנקו. סבו וסבתו של הפורוורד חיו בהולנד ושרדו את המלחמה אחרי שחיו במשך שנים במקומות מסתור. כחלק מהכתבה, מנקו עצמו התראיין וסיפר על החיים בצל השואה.
רפי, מתי התחלת להיות מודע לזה שאתה בן למשפחה של שורדי שואה?
"מהרגע שאני זוכר את עצמי זה משהו שהוא נוכח, שאני יודע אותו. סבא וסבתא שלי נשארו לגור בהולנד, אז היינו מבקרים אותם בקיץ. אחרי שסבא שלי נפטר, סבתא עלתה לארץ בגיל שמונים וחמש. זה משהו שהיה נוכח, אבל גם היה מאוד ברור שלא מדברים על זה".
"היו בבית של סבא וסבתא תמונות של המשפחה, אבל זה היה נושא שהם לא אהבו לפתוח אותו. כשסבתא עלתה לארץ, אני זוכר שאבא שלי ממש פתח את זה איתה. היא שיתפה פעולה וסיפרה את כל הסיפור של כל מה שהיא עברה. ככה בעצם הוא הגיע למשפחה באוסטרליה שהייתה זו שהחביאה אותה והצילה אותה. הם הוכרו כחסידי אומות העולם".
"בתור ילד אני זוכר אותם כסבא וסבתא מדהימים, אבל לאבא שלי יש התנהגויות של ילד לניצולי שואה. אם זה לאכול מהר, לגמור את כל האוכל מהצלחת. לא זורקים אוכל. סבתא שלי, לדוגמה, הייתה תקופה ארוכה במחבוא מתחת לאדמה. היא הייתה מקבלת סנדוויץ' ולא יודעת אם זה ליום, ליומיים או עד הפעם הבאה שיוכלו לבוא אליה. אם יש עכשיו קושי שצריך לדבר עליו, הוא מאוד בורח לציניות. אני יודע שהייתה לו ילדות מורכבת. היו לו הרבה חברים שהם נוצרים, ולאו דווקא רק מהקהילה היהודית, אבל הוא כן סיפר פה ושם על גילויי אנטישמיות שקרו גם אחרי המלחמה".
היית במסע לפולין?
"הייתי במסע לפולין בתיכון ורציתי גם להיות אחרי זה עם הנבחרת. אחי הגדול סיפר לי שכשהוא נסע אז ביקשו מכל מי שיש לו קשר לשואה, להביא שמות של אנשים מהמשפחה שנרצחו. אנשים באים עם שלושה, ארבעה, אולי חמישה שמות. אבא שלי שלח אותו עם רשימה של קרוב למאה שמות של אנשים מהמשפחה המורחבת שלנו שלא שרדו את השואה".
"כשהייתי בתיכון הגענו למיידנק. אתה נכנס ורואה הכל ירוק. אתה רואה בקתות עץ כאלה שחידשו אותן, מסתכל ואומר: אני לא מאמין שזה דבר כזה קרה. הפסטורליה הזאת לא מסתדרת. ואז אומרים לך שפה בביתן הזה עברו מאה אלף אנשים ופה 150 אלף... מדברים במספרים שאתה אומר שלא יכול להיות שדבר כזה קרה. ובסוף, אחרי המשרפות, אתה מגיע להר האפר".
"באושוויץ הכל הופך למוזיאון כזה. לראות את הכמות של הנעליים, המשקפיים והדברים שיש שם, אתה פשוט תופס את הראש. לא להאמין שזה היה מפעל למוות. מי שלא חווה את זה, שלא היה שם, אי אפשר להבין את זה. אי אפשר להבין את המספרים, אי אפשר להבין את הגודל, אי אפשר להבין את הרוע. להבדיל, אני מפחד שמה שקרה פה בשבעה באוקטובר יהפוך להיות עוד סיפור. אמרנו כל השנים לעולם לא עוד, אז הקמנו את המדינה הזאת. Never again לא יכול להיות רק משפט. חד משמעית, צריך לזכור, להכיר ולחקור".
תאר את ההגעה למחנה השמדה כשחקן נבחרת עם דגל ישראל על הבגדים.
"הייתי כבר יותר בוגר ומיושב. יותר מבין, נראה לי, את גודל האירוע. זה, מבחינתי, היה התגשמות הניצחון שלנו. שאנחנו בלתי ניתנים להשמדה. שמכונת המוות הזאת, כל התוכניות הרעות שיש נגדנו והשנאה שיש כלפינו, זה לא יעזור. אנחנו פה כדי להישאר. אני נכנס למיידנק עם בגדי נבחרת ישראל וחד משמעית מרגיש שזה גם ניצחון בשביל המשפחה שלי. סבא וסבתא שלי שרדו, אבל יש המון שלא שרדו. יכול להיות שלא הייתי אמור להיות פה. זו סגירת מעגל מטורפת לכל ההיסטוריה של המשפחה שלי".
"איך שירדתי מהאוטובוס, כל הדברים הרעים שאתה רואה שם שוב פוגשים אותך, אבל זה גרם לי ללכת זקוף. להיזכר ולזכור את הסיפורים, אבל גם להסתכלות קדימה. להאמין שלא ינצחו אותנו, להאמין שדברים כאלה לא יקרו שוב".
"רק כשהגעתי למכבי, הבנתי שהצבע בסמל ובמדים הצהובים בעצם בא משם, אז ישר זה חיבר אותי לנקודה הזאת. שהמשפחה שלי עברה הרבה בשביל שאני אוכל להיות פה, לשחק כדורסל במדינת ישראל. וכיהודי להרגיש בטוח ולשחק במכבי תל אביב, שמייצגת גם את זכרון השואה. אין לי מילים להסביר את התחושה הזאת".
מה חשוב מבחינתך ללמוד מתקופת השואה?
"בהסתכלות על המצב במדינה כיום, הפילוג והשנאה בתוכנו, אבא שלי לוקח את זה מאוד קשה. א. כי הוא מבין לאן זה יכול להגיע. ב. בגלל מה שהמשפחה שלו הייתה צריכה לעבור בשביל שנקים מדינה פה ואיך אנחנו במו ידינו מפוררים את הבית. אנשים פעם היו חווים אנטישמיות ולא היה להם לאן לברוח, אז זה משהו שמאוד יכול לחרפן אותו".
"העיקר זה לעשות, לזכור לשמוע עדויות - כל דבר. להבין שניסו להכחיד את כל היהודים בעולם רק כי הם יהודים. קל לנו לזכור את זה ביום השואה, אבל בימים שאחרי אנחנו ממשיכים את החיים שלנו רגיל. הקמנו את מדינת ישראל כדי שיהיה לנו מקום בטוח לחיות בו. אם נחזור לשורש המהות שלנו פה, להבנה שהמון אנשים היו מעדיפים שלא נהיה בעולם, אני חושב שנוכל לחיות פה חיים יותר טובים אחד עם השני. למרות חילוקי הדעות ולמרות הבדלים תרבותיים. יש לנו עוד המון סיבות לתקווה".